זהו עולם חף מרגשות - לא אהבה לנכסים קיימים, לא נקמה בגורמים אחרים וככלל גישה קרה ורציונלית. כשגישה כזו מיושמת בנושאים אסטרטגיים שלרוב מורכבים ואינם פשטניים, זה חדש ומחייב חשיבה אחרת לפירוש המציאות.
לישראל שנסמכה עד כה על גישת הערכים המשותפים עם ארצות הברית והיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון - גישה שהיא הכל חוץ מעסקית טהורה, קשה להפנים זאת, ובמיוחד לפרשנים בתקשורת. אם נאמץ את גישת המנכ"ל, נוכל לראות כי לאחר מאמץ של 30 יום בתימן ללא הכרעה נראית באופק ועם השקעה מוערכת של מיליארד דולר, טראמפ בחר לחתוך הפסדים, גם ללא הכללתה של ישראל.
יתרה מכך, גם בשל אופיו, טראמפ מאוד אוהב את החיכוך עם מנהיגים זרים ואת העלייה לרגל אליו – אבל גם כאן ניתן לתת סימנים: מי שחלש מולו זוכה ללעג ונדרס (חברות מתחרות), ודווקא מנכ"ל של "עסק" מקביל (קרי מנהיג מדינה) שעומד חזק מולו, זוכה למחמאות ולפרגונים והופך לשותף כחלק ממארג האינטרסים הכלכליים של ארצות הברית והאישיים שלו. שיתוף פעולה מבטיח שקט ויציבות שנוחה מאוד הן לעסקים והן לגישה הבדלנית שבה מחזיק טראמפ.
והנה עתה בסוף הביקור עם מה נשארנו – עם כותרות מרהיבות על חנופה אין סופית, על מתנות ועל הבטחות והסכמות בעל פה על השקעות עתק של מדינות המפרץ בארצות הברית, ועם פגישות – הרבה פגישות וזהו.
הרבה קיטש, הרבה פלסטיק, הרבה זהב בעיניים, אך שום דבר קונקרטי. ואצלנו הכותרות דווקא תואר הביקור כמכת מחץ לישראל וכביטוי האולטימטיבי לזניחתה ע"י ארצות הברית. אז זהו, שלא.
מנכ"ל העסק שנקרא ארצות הברית היה זקוק לרווחים מהירים, והוא מצא אותם הין שיש כסף - במדינות המפרץ. דומה שהוא הבין לליבם של הערבים יותר מכל ערביסט אחר, ובמילותיו שלו תיאר זאת באחת מההתייחסויות שלו כי "הם זקוקים לאהבה, וכי אף אחד לא נתן להם אהבה".
ואכן - זהו הרגש הבסיסי הכי נחוץ לאדם שהוא יצור חברתי - וטראמפ בא לפרגן ולהעניק את מלוא תשומת הלב הזו בעבור חופן דולרים ואולי שותפות ערבית בכסף במימון הארכיטקטורה האזורית לסיום המלחמה (עזה וסוריה), כאשר הוא היה חייב לתת לערבים משהו – והוא נתן, עקרונית, את סוריה – מגרש שבו ישחקו הנערים לפניו ויתחרו על השפעת העסקים שלהם ועל הרווחים ביניהם.
תשאלו איך אני יודע שישראל לא ננטשה - רק צריך להאזין היטב ולהסתכל למציאות בעיניים במקום לתפיסת המציאות שקונה לה שביתה על האוזן של הישראלי המצוי:
בינתיים, דווקא המתווכות לא הצליחו להביא לתזוזה כלשהי במשא ומתן עם חמאס במהלך ביקור טראמפ, ודווקא חידוש הלחימה בשטח, הביא את חמאס להסכים למשא ומתן תחת אש, ונראה שדווקא החשש מתמרון עמוק לכיבוש הרצועה, מוביל אותו למשא ומתן ללא תנאים על שחרור כמחצית מהחטופים החיים שיש בידיו, ולהפסקת אש של כחודש וחצי-חודשיים.
בשורה התחתונה – נמתין לראות מה יעלה בגורל המשא ומתן עם איראן, אבל ניתן כבר עתה להבין שתמונת המצב אינה שחור או לבן – ישראל וארצות הברית מתואמות עקרונית (לא פרטנית), טראמפ זוכר היטב את שבעה באוקטובר, וכל הכותרות בתקשורת המדברות על נטישה ועל ביקור סופר מוצלח לטראמפ במזרח התיכון שזנח את ישראל – פשוט אינן נכונות.
טראמפ עצמו מתנהג כמנכ"ל של עסק, ועל רקע זה ייתכנו חילוקי דעות כשישראל מסתגלת לשפה החדשה שעליה לאמץ - שפת ההזדמנויות לצד שפת האיומים והסיכונים שהיא מומחית בה.
התרעות פיקוד העורף