מומחי התחרות בישראל הצליחו לפצח את הפורמט כמה פעמים ואפילו להביא לזכיית נציגינו במקום הראשון: "א־בה־ני־בי" (1978) הציג שילוב מעניין של שפה עברית וקוד ילדותי בפורמט אירופי נגיש. "הללויה" (1979) ו"דיווה" (1998) הציגו מסרים אוניברסליים על שלום ואחדות, תוך שימוש באלמנטים המזוהים עם ישראל.
עם השנים הפך האירוויזיון, עבורנו בישראל, לסוג של הצהרה פוליטית על השתייכותנו למשפחת העמים המערבית־אירופית ולפעילות הסברתית מול שופטים וקהל המפרשים את השירים דרך עדשות פוליטיות.
גם אצלנו הבחירה באמנים שייצגו אותנו, בשפה, בסגנון המוזיקלי ובתוכני השיר, הפכה להכרעה תרבותית־פוליטית. וכך, מאירוע בידורי ואפילו אסקפיסטי, התחרות נעשתה עוד הופעה בעלת משמעות פוליטית. כיצד אנחנו רוצים להיראות, וכיצד ישראל נראית בעולם.
זהו הישג הסברתי ואישי אדיר, למרות הפוליטיקה ובזכות אהבת הקהל. התמלאתי גאווה. חשוב לי מאוד ש”קול ישראל” יישמע. והקול אומר גם New Day Will Rise וגם "עם ישראל חי".
התרעות פיקוד העורף