כל העזתים שותפים לפשע - אך עלינו ללמוד מז'בוטינסקי | דעה

אם זה היה תלוי בנו, לא היה אמור להיכנס סיוע הומניטרי לרצועת עזה. אולם, יש להבין שתסכול אינו מדיניות ושעלינו לבחור ברעה הקטנה בכדי להימנע מחרם בינלאומי ולהשלים את מטרת המלחמה

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
סיוע הומניטרי לרצועת עזה
סיוע הומניטרי לרצועת עזה | צילום: דובר צה"ל
3
גלריה

ושוב רבים מעמיתיי במחנה הלאומי כועסים, זועמים ונשבעים שהם גמרו עם נתניהו. הפעם הסיבה היא החלטת הקבינט על הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי לרצועת עזה. אתחיל בווידוי אישי: כאיש המחנה הלאומי, כציוני, כאזרח ישראל וכיהודי אני חושב שאחרי טבח ה-7 באוקטובר חובתנו לטפל אחת ולתמיד בבעיה ששמה רצועת עזה. לא עוד דחיות וסבבים. הפעם רק עקירה מהשורש.

מוחמד בן סלמאן, דונלד טראמפ
מוחמד בן סלמאן, דונלד טראמפ | צילום: רויטרס

בדיוק בנקודה זו רוב אנשי המחנה הלאומי לא מבינים את המגבלות שבמסגרתם ממשלה וקבינט פועלים. מבחינת רבים וטובים מאנשי המחנה הלאומי מדינת ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה. וההוכחה לכך, היא העובדה שמלחמת "חרבות ברזל" כבר נמשכת מעל שנה וחצי בניגוד לדעת העולם ובניגוד ללחצים בינלאומיים. מי שטוען זאת לא מבין במה מדובר. ראשית, העובדה שהמלחמה נמשכת כבר למעלה משנה וחצי למרות הלחצים ולמרות דעת הקהל היא תעודת כבוד לניהול המערכה המדינית עד כה.

כדאי להזכיר שמעולם מדינת ישראל לא הצליחה לנהל מלחמה מעבר לחודשיים-שלושה. תמיד הלחצים הבינלאומיים הכריעו אותנו ונאלצנו לעצור באמצע. העובדה שהפעם זה לא קרה היא  הצלחה מדינית גדולה שאיננה דבר של מה בכך. אבל יתירה מכך, חשוב להבין שבחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות האחרונים, הלחץ המדיני הלך והתעצם. הליגה הערבית, האו"ם, האיחוד האירופי, מנהיגי מדינות כולם ואפילו ידידינו בארה"ב דרשו מישראל להכניס סיוע הומניטרי כדי למנוע רעב ברצועה. אם לא נעשה זאת, כך נאמר לנו, הם יאלצו לקבל החלטות קשות נגדנו.

ז'בוטינסקי בשנת 1934
ז'בוטינסקי בשנת 1934 | צילום: לע''מ

גם מול לחצים אלה נתניהו ושותפיו הצליחו להתמודד, אבל עכשיו הגענו לקו האדום. בנקודת הזמן הנוכחית כלל לא חשוב אם אנחנו צודקים (ברור שכן) או לא. מה שחשוב שנקדם את האינטרסים שלנו. כדי לקדם אותם, הגענו לנקודה שבה עלינו "לשלם" מחירים עבור המשך ניהול המלחמה נגד החמאס. מי שחושב שנוכל להמשיך במלחמה ולהתעלם מהמערכת הבינלאומית טועה ומטעה.

המחיר שעלינו לשלם כעת הוא הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי. האם אני אוהב את זה? ממש לא. אבל כל מי שעיניו בראשו מבין שלעיתים הבחירה היא בין שתי רעות. וכמו שאמר ז'בוטינסקי במקרים שכאלה החוכמה לבחור ברעה הקטנה יותר. בבחירה בין הפסקת המלחמה והשארת החמאס בשלטון בעזה לבין הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי, אין לי ספק מה עדיף. ואני מציע לחבריי אנשי המחנה הלאומי, סתמו את אפכם וקבלו את המציאות כפי שהיא. מי שחושב שיוכל להשיג את כל העולמות ימצא את עצמו בסופו של דבר קרח מכאן ומכאן.

ונקודה אחרונה לסיום: כל ה"חכמים" שמסבירים לכולנו מה נכון ומה לא נכון. שאלה קטנה לי אליכם: מתי פעם אחרונה התעסקתם בתחום המדינאות? מתי תרמתם למלחמה המדינית שישראל נתונה בה למעלה משנה וחצי? אני מבין את התסכול, אבל כדאי לומר את המובן מאליו - תסכול איננו מדיניות. מדינאות היא מקצוע. בדיוק כפי שפיקוד צבאי הוא מקצוע. כפי שלא הייתם נותנים לאדם חסר ניסיון בתחום הצבאי לנהל מלחמה, כך אני מצפה מכם למנוע מאנשים שאין להם מושג ירוק במדינאות לנהל את המדיניות שלנו, בטח בזמן מלחמה. זכרו – מבין שתי רעות, בחרו לכם את הקטנה יותר.

תגיות:
סיוע הומניטרי
/
זאב ז'בוטינסקי
/
מבצע "מרכבות גדעון"
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף