את עיקרי המהפך המשטרי טבע אהרן ברק – אבל לו היה סטייל שאין למאמיניו. הוא ידע לאן הוא חותר, וצעדיו היו תמיד מדודים. הם גם היו נטועים היטב בתורות משפט ידועות. כשברק ניסח, למשל, את עקרון המידתיות – אגב, בדיון שבו אני ייצגתי את העותרים – הוא עשה זאת בפרשה שלא הייתה במרכז הפוקוס הציבורי. זאת הייתה דרכו של ברק, ולכן הכרעותיו לא עוררו בשעתן סערות. פסיקותיו אומנם הרחיבו את טווח התערבותו של בית המשפט העליון, אך איש לא יצא חוצץ נגדן. ברק לא חיפש לתקוע אצבע בעינו של הממסד הנבחר.
אני אומר את הדברים בהרבה כאב: שניים אלה אינם יכולים להישאר בתפקידיהם. הם נאחזים זה בזה כדי להקשות על מלאכת סילוקם מהבמה הציבורית – אבל זה יקרה יום אחד. ההכרעה של עמית בפרשת מינויו של נציב שירות המדינה, אין שערורייתית ממנה. טינתו לממשלה המכהנת ניכרת בכל צעד ושעל. גם היועמ”שית נוהגת בבוטות שנשענת על אדנים מקולקלים. אם היא לא גילתה לוועדה שתפקידה לבחון, בין השאר, את כישוריהם של מועמדים לתפקידי מפתח, על היכרותה עם ראשי השב"כ או עם עד תביעה בכתב האישום נגד ראש הממשלה, ייתכן שבכך עברה על החוק. ההתעלמות מהוראות חוק ברורות, אין רעה קשה יותר. צריכה להימצא הדרך לבלום את השניים האלה.
יכול להיות שאני רואה צל הרים כהרים, אבל אני עוד זוכר שהשופט משה לנדוי, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, הזהיר מפני פוליטיזציה של המוסד שבראשו הוא עמד. הוא הבין שכל כניסה לתחומים שאינם משפטיים מקרבת את השלב שבו הציבור יחדל לתת אמון בשופטים – וזה מה שקורה היום.
דוד בן־גוריון הכריז על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. מגילת העצמאות נוסחה בקפידה רבה. אינני בטוח שבית המשפט העליון, בהרכבו הנוכחי, היה מאשר אותה. מישהו כבר היה טוען, מן הסתם, שיש בה משקל יתר לנרטיב היהודי. אני גם מניח שחוק השבות, לדוגמה, לא היה עובר כלשונו את המסננת של עמית.
חבל שהגענו עד הלום. צריך רק לקוות שיש עוד דרכים להיחלץ מהתהום הפעורה לרגלינו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף