מערכת היחסים הישראלית־טורקית ידעה עליות ומורדות לאורך השנים. מאז 7 באוקטובר טורקיה החריפה מאוד את התנהלותה מול ישראל, ועברה מרטוריקה עוינת וחריפה במיוחד לפגיעה ממשית בקשרים הכלכליים. ההתפתחויות בסוריה הוסיפו אתגר ליחסים.
קריסתו המהירה של משטר אסד, במידה לא מבוטלת כתוצאה מפעולות ישראל בלבנון ובסוריה, הביאה לשלטון בדמשק שחקן שנהנה ממערכת יחסים הדוקה עם אנקרה. טורקיה רואה בכך הזדמנות אסטרטגית לעצב מערכת יחסים ייחודית עם סוריה, במיוחד לאור האינטרסים החיוניים שלה בעניין המיעוט הכורדי בסוריה ובמדינות השכנות.
ישראל נדרשת כעת להחליט: “שימורה” של סוריה כמדינה כושלת, נעדרת שלטון מרכזי, או מתן אשראי לשלטון החדש, למרות החשש המובן ממשנתו המדינית־דתית. אלא שההתפתחויות היו מהירות מדי עבור ישראל: שחקנים מרכזיים באזור החליטו לאמץ את השלטון החדש כעדיף על קודמו.
טורקיה, כמובן, עמדה בראש, אולם גם מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, החליטו לחבק את א־שרע. הנשיא טראמפ נסחף גם הוא, והחליט להסיר באבחה דרמטית, כדרכו, את הסנקציות האמריקאיות על סוריה. ישראל ניצבת שוב מול מציאות חדשה, שהיא לא הייתה שותפה בטווייתה. ישראל אף כשלה בהבנתה את חלון ההזדמנויות שנפתח בפניה בצפון.
את יחסיה עם טורקיה תתקשה ישראל לשקם בטרם תסתיים המלחמה בעזה, ואולי אין לחוש מדי לכך. אבל הזירה הסורית מחייבת את שתי המדינות לשנס מותניים כדי לאתר אינטרסים משותפים: לייצר הבנות שאינן פוגעות באינטרסים של שתי המדינות ומשתלבות במה שנתפס כנכונות מצד הקהילה הבינלאומית לאפשר לא־שרע לבנות ממשל מרכזי יציב.
סוריה תחת השפעה טורקית מסוכנת לביטחונה של ישראל פחות מסוריה תחת השפעה איראנית. מתבקש להגיע להבנות עם אנקרה בעניין הזירה הסורית, באופן שישרת את שתי המדינות. זה יכול להיות צעד ראשון לקראת שיקום היחסים בין המדינות.
התרעות פיקוד העורף