האסכולה הדורסנית שאותה מייצג השופט עמית גזורה מהמורשת שאותה הנחיל הגורו אהרן ברק, שעיקרה “דמוקרטיה מהותית”. שזה? "הגבלת כוחם הפוליטי של הנציגים הנבחרים באמצעות הכפפתם לשלטון החוק ולערכי יסוד, במטרה להגן על זכויות האזרח”. שזה מה? אתם, הפתאים, תמשיכו ללכת לקלפי – ואנחנו נשלוט על פי המצפן הערכי שלנו. אמר ועשה. וכשהרגל נדחפה בין קורת המשקוף לדלת, הלכה המשילות ודעכה, ועלה שלטון המשפט כפורח. פרופ' אמנון רובינשטיין ז"ל כתב: "למעשה, בהרבה מובנים הפך בית המשפט העליון בהנהגת ברק לממשלה אלטרנטיבית".
לולא היינו מדינה שמצויה תחת איום קיומי, המגמה הזאת הייתה מדאיגה פחות. אבל ישראל איננה שווייץ, וזקוקה למעטפת ביטחונית יעילה שתימצא במוכנות מתמדת, תייצר הרתעה ותפעל במידת הצורך במינימום כבלים משפטיים וערכים כפויי פרשנות היפר־ליברלית, מה שקרה עד עתה וממשיך ביתר שאת. אם מגמה זו לא תיבלם, סיכויי המדינה לשרוד בשכונה המזרח־תיכונית קלושים.
כל בר דעת נטול אג’נדות מגמתיות מבין שכן. מעבר למחיר שהמדינה ואזרחיה משלמים על האקטיביזם הדרקוני של בית המשפט, גם ממערכת המשפט עצמה נגבה מחיר כבד. המערכת הזאת שילמה ומשלמת במה שהיא עצמה מציגה כערך העיקרי שלה – אמון הציבור. "אין לנו, לשופטים, לא חרב ולא ארנק. כל שיש לנו הוא אמון הציבור בנו", התפייט אהרן ברק. אז לידיעתך, אהרן ברק: כשהפכתם את סמכויות השיפוט לחרב, אבד לכם אמון הציבור.
הרפורמה המשפטית החיונית כל כך שיזמו נבחרים פוליטיים נתקלה באלימות פראית של גורמי רחוב מוסתים, חלקם בעלי עניין וחלקם אידיוטים שימושיים לכל דבר. ההגונים שבהם מלמלו בשיחות פרטיות שאכן דרושה רפורמה, “אבל לא ככה”. מה נותר לאזרח המסרב לאבד את החופש שלו ולהיהפך סופית לנתין בדיקטטורה? את השאלה הזאת אותיר לעת עתה פתוחה.
התרעות פיקוד העורף