כ"ח באייר, שנקבע כיום לציון ניצחון צבאי ונחגג במישור הלאומי, השתנה. עם השנים חלה שחיקה בהזדהות הכללית עם החג, והוא נעשה מזוהה יותר ויותר עם הציבור הדתי־לאומי.
אפשר "להאשים" בשינוי את הציבור החרדי והציבור החילוני, אבל נכון גם לבחון מה חלקו של המגזר הציוני־דתי בנתק הזה, ולחשוב מה עלינו לעשות כדי להחזיר את יום ירושלים לעם ישראל כולו.
המדינה לא השכילה להעניק ליום ירושלים תוכן ממלכתי משמעותי, שיפנה לכלל האוכלוסייה. בשונה ממועדים לאומיים אחרים, לא פותחו טקסים ממלכתיים או מסורות עממיות שיאפשרו לכלל הציבור להזדהות עם החג.
מי שמבקשים להמשיך להחזיק בקומה הרוחנית וגם בקומה הגשמית של הקוממיות, מי שמבקשים להדגיש כי יהודה לעולם תשב, וירושלים לדור ודור, חייבים לנסות ולהחזיר את יום ירושלים לכלל הציבור.
ניתן לעשות זאת בכמה דרכים: יצירת תוכן ממלכתי רחב ומחודש, פיתוח טקסים, אירועים ותכנים שיפנו לכלל מגזרי החברה הישראלית ויציגו נרטיב מכליל יותר של איחוד העיר; הפרדה בין החג ובין עמדות פוליטיות ספציפיות; יצירת חיבור תרבותי רחב, פיתוח היבטים של החג שאינם מזוהים בהכרח עם ריטואלים דתיים, כגון אירועי תרבות ואמנות; התמודדות עם גיוון אתני ודתי, ויצירת מרחב חגיגי המכבד את האופי הרב־תרבותי והרב־דתי של העיר.
ברור שעתידו של יום ירושלים כחג לאומי או סקטוריאלי אינו תלוי רק בטקסים ובאירועים המתקיימים בו, אלא בתהליכים החברתיים והפוליטיים העמוקים.
התרעות פיקוד העורף