הזמן - 05:30 בבוקר, כמה שבועות לפני התאריך הקדוש – 21.05.25. המקום – תחנת הרכבת הקלה יפו מרכז בירושלים. יצאתי מוקדם כדי להספיק את הרכבת לתל אביב בדרכי לעבודה. על הלוח, זה שאמור לציין את זמן הגעת הרכבת הקלה, הוצגה הספרה 5. למוד ניסיון ידעתי שמחכה לי המתנה ארוכה יותר. התיישבתי על הספסל ובהיתי במספר הדקות יורד לו לאיטו. כשהופיעה הספרה 1 (אחרי יותר מ-4 דקות), קיוויתי לשמוע את הצפצוף המוכר של הרכבת המתקרבת. ספוילר – הוא לא הגיע. עבר לא מעט זמן לפני שהספרה 1 סיימה את תפקידה והתחלפה – למרבה התדהמה – בספרה 5.
הזמן התחיל ללחוץ. התייבשתי בתחנה עוד כמה דקות לפני שהואלתי בטובי לפתוח את האינטרנט ולגלות שהרכבת לא תעבוד היום. האיחור התמים הפך למסע דרך אוטובוסים ופקקים כשבקצה שלהם הגעתי לעבודה באיחור של שעה וחצי, כסף שלא יחזור, והתסכול החל להתפשט. מאז, לא סמכתי על הרכבת הקלה.
התחבורה הציבורית בירושלים היא פרויקט מורכב שכל כולו רצוף כישלונות ובלגן. רחובות רבים בעיר צרים, בקושי מתאימים למעבר של רכב פרטי, שלא לדבר על אוטובוס. המסכים המשוכללים, שאמורים לעדכן על זמן ההגעה של האוטובוס (כשהם עובדים), מציגים מספרים רנדומליים שאין ביניהם לבין הזמן של העולם האמיתי ולא כלום. לא פעם קורה שלאחר המתנה ממושכת, שלושה אוטובוסים, מאותו קו, עושים את דרכם אל התחנה יחד. רחובות נפתחים ונסגרים, שיפוצים ושינויים מתקיימים בלי סוף והמשימה הפשוטה של הגעה ממקום אחד למקום אחר הופכת להימור.
במצב שכזה, אמור להיות פתרון יציב אחד – רכבת. היא לא נוסעת על כביש, לא עומדת בפקקים ואמורה להיות מסונכרנת עם הרכבות האחרות. לא במקרה של הרכבת הקלה. זאת משום מה עוצרת ברמזורים, זמן ההגעה שלה תלוי בכמות האנשים שעולים עליה והתדירות שלה לא פעם לא תואמת את כמות הנוסעים. היא איטית, בולמת בפתאומיות ואוהבת מאוד לסגור את הדלתות שלה על המון נמחץ שמנסה למצוא סנטימטר לעמוד בו.
אין שום טעם להרחיב את הרכבת הקלה, להשבית אותה, ואז לפתוח אותה מחדש רק כדי לשפץ אותה עוד פעם ולסגור אותה שוב. ההחלטה לעשות זאת כמה ימים לפני יום ירושלים, לפני החופשות של יולי-אוגוסט, בחום הקופח, חסרת כל היגיון. לא ייתכן שבשביל להבין מתי, איך וכמה תעבוד הרכבת הקלה בירושלים יהיה צורך בידע גאוגרפי מתקדם וחשיבה יצירתית שתנווט דרך שלושה אוטובוסים כדי להתקדם קילומטרים ספורים.
הגעתי לתחנה המרכזית ביום ירושלים ומבלי להסתכל על הפסים התחלתי לעשות את דרכי אל מרכז העיר. לאחר שתי דקות של הליכה בחום היבש גיליתי יחד עם האנשים שסביבי שהרחוב חסום. אי אפשר לעבור. במקום לחסום את הרחוב בתחילתו הואילו בטובם האחראים, השד יודע מי הם, לחסום את הדרך באמצעה כדי שאנשים ילכו סתם בחום ויעשו את הדרך חזרה. לא יכול להיות שבשנת 2025 כלי התחבורה האמין ביותר בירושלים, שתי הרגליים, יצטרך גם הוא לעמוד בפקקים ולהתמודד עם דרכים ללא מוצא. אם אתם לא יודעים להתנהל, לפחות תנו ללכת.
התרעות פיקוד העורף