אני מנסה לשאול שש שאלות על 600 ימים: איך זה קרה? מדוע זה עדיין לא הסתיים? איך זה צריך להסתיים? מהו מצבנו מול העולם? מה הביא את חמאס למחשבה שהוא יכול לעשות זאת? איך זה ש-600 ימים אחרי אנחנו עדיין לא מאוחדים?
“ארבעה אנשים יורדים לכיוון הגדר. אשרו קבלה”, היא שידרה. ואז, בקול שעולה לדרגת חירום: “הם נוסעים על אופנועים לעבר שטחנו, הם עברו כבר את ה’רואה יורה’. בסביבות 30 אנשים”. ובהמשך: “הם לכיוון היישובים. קבל שאני מזהה שהם נוסעים לכיוון המוצב”. ואז, הלב נרעד כששומעים אותה אומרת את המשפט שבו קולה נשבר לקראת סופו: ”אני מזהה בערך 15 אנשים שצמודים לחומה המזרחית של המוצב, ו... שהם נמצאים בתוך המוצב”. מילים מוקלטות אלה הן תמצית הכישלון הטיפשי והלא ייאמן של הצבא שלנו.
הכלי השני הוא האכזריות שלו. לא כלפינו. האכזריות שלו כלפי הפלסטינים החיים ברצועת עזה. גם לנשק זה עדיין לא מצאנו פתרון. חמאס למד מלקחי וייטנאם, ואנחנו חושבים שהוא למד את המלחמה במנהרות, אבל זה לא הלקח העיקרי. הלקח העיקרי הוא התעלמות מסבל האוכלוסייה שלו עצמו. זו מסורת לחימה שגם הנאצים אימצו.
איך זה צריך להסתיים? רק בצורה אחת: כניעה ללא תנאי של חמאס. מה למדנו על מצבנו מול העולם? שהאנטישמיות לא מתה רק כי ליהודים יש מדינה.
מה הביא את חמאס למחשבה שהוא יכול לעשות זאת? חמאס לא יכול, אבל זה לא מעניין אותו. זו, למעשה, מלחמה שהחלה בשנת 1948 עם הנכבה, כשבמקום לשקם את הפליטים הפלסטינים בארצות ערב הענקיות, הם החזיקו אותם במחנות. ב-1948 לא הבנו שהתוכנית המוזרה, הלא הגיונית והלא מעשית הזאת תהפוך למפלצת רצחנית. הפלסטינים עדיין חושבים שהם יחזרו לרמת אביב, לחיפה ולכל הקיבוצים.
התרעות פיקוד העורף