אני מנסה לשאול שש שאלות על 600 ימים: איך זה קרה? מדוע זה עדיין לא הסתיים? איך זה צריך להסתיים? מהו מצבנו מול העולם? מה הביא את חמאס למחשבה שהוא יכול לעשות זאת? איך זה ש-600 ימים אחרי אנחנו עדיין לא מאוחדים?
איך זה קרה? לפני 600 ימים העולם שלנו השתנה. האמון שלנו בצה”ל, בשב”כ ובמודיעין נשבר. אנשים במחבואים שאלו שאלה פשוטה ונוראה: “איפה הצבא?”. השאלה הזו מוקלטת בעשרות טלפונים. גם התצפיתניות שאלו: איפה הצבא? אחת ההקלטות קורעות הלב, הקלטה שאני בטוח שישמעו עוד דורות, היא של התצפיתנית המופלאה, יעל לייבושור ז”ל.
“ארבעה אנשים יורדים לכיוון הגדר. אשרו קבלה”, היא שידרה. ואז, בקול שעולה לדרגת חירום: “הם נוסעים על אופנועים לעבר שטחנו, הם עברו כבר את ה’רואה יורה’. בסביבות 30 אנשים”. ובהמשך: “הם לכיוון היישובים. קבל שאני מזהה שהם נוסעים לכיוון המוצב”. ואז, הלב נרעד כששומעים אותה אומרת את המשפט שבו קולה נשבר לקראת סופו: ”אני מזהה בערך 15 אנשים שצמודים לחומה המזרחית של המוצב, ו... שהם נמצאים בתוך המוצב”. מילים מוקלטות אלה הן תמצית הכישלון הטיפשי והלא ייאמן של הצבא שלנו.
מדוע זה עדיין לא הסתיים? לחמאס יש שני כלים אדירים שאנחנו לא יכולים להם, והוא משתמש בהם היטב. הראשון הוא האנושיות שלנו, השני הוא האכזריות שלהם. החטופים הם הנשק של חמאס והתחמושת היא האנושיות שלנו. כדי לא לפגוע בחטופים אנחנו מוכנים לעשות את מה שאסור אפילו לחשוב עליו מול אויב כמו חמאס: עסקה. עסקה, שאין לנו ברירה אלא להיכנס לתוך מבוכיה האין סופיים, היא המכשיר שבעזרתו חמאס מונע מאיתנו לסיים את המלחמה.
הכלי השני הוא האכזריות שלו. לא כלפינו. האכזריות שלו כלפי הפלסטינים החיים ברצועת עזה. גם לנשק זה עדיין לא מצאנו פתרון. חמאס למד מלקחי וייטנאם, ואנחנו חושבים שהוא למד את המלחמה במנהרות, אבל זה לא הלקח העיקרי. הלקח העיקרי הוא התעלמות מסבל האוכלוסייה שלו עצמו. זו מסורת לחימה שגם הנאצים אימצו.
איך זה צריך להסתיים? רק בצורה אחת: כניעה ללא תנאי של חמאס. מה למדנו על מצבנו מול העולם? שהאנטישמיות לא מתה רק כי ליהודים יש מדינה.
מה הביא את חמאס למחשבה שהוא יכול לעשות זאת? חמאס לא יכול, אבל זה לא מעניין אותו. זו, למעשה, מלחמה שהחלה בשנת 1948 עם הנכבה, כשבמקום לשקם את הפליטים הפלסטינים בארצות ערב הענקיות, הם החזיקו אותם במחנות. ב-1948 לא הבנו שהתוכנית המוזרה, הלא הגיונית והלא מעשית הזאת תהפוך למפלצת רצחנית. הפלסטינים עדיין חושבים שהם יחזרו לרמת אביב, לחיפה ולכל הקיבוצים.
איך זה ש-600 ימים אחרי שבעה באוקטובר אנחנו עדיין לא מאוחדים? האם הישראלים אינם מסוגלים להפסיק את ההרס העצמי? מה שמעודד את חמאס לחשוב שהתוכנית משנת 1948 תצליח הוא ההרס העצמי שהישראלים לא מסוגלים להפסיק. הפלסטינים מאמינים שהקרע הפנימי שלנו יביא להם ניצחון, ויאפשר להם לטבוח בנו ולהשליט שלטון דיקטטורי על מי שיישאר כאן.
אני לא מבין איך אנחנו לא עוצרים את המריבות הפנימיות, איך יש מי שמייד בשמונה באוקטובר הפכו את הכישלון הצבאי של שבעה באוקטובר רק למאבק נגד ביבי? ומדוע, למשל, מערכת המשפט החליטה אחרי שבעה באוקטובר להמשיך, כבר 600 יום, במשפט הטיפשי של נתניהו, ולהמשיך להרוס את אמון הציבור בבית המשפט ובדמוקרטיה הישראלית, על ידי השתלטות של קומץ שופטים ויועמ”שית על ניהול המדינה, אפילו בזמן מלחמה?
כך, בעצם, הם הרסו גם את האמון של השמאל בבית המשפט, כי למעשה אין היום לבוחרי השמאל אמון במערכת המשפט. יש להם אמון רק במערכת המשפט ובבג”ץ הקיימים כרגע, רק בשופטים האלה, ורק ביועצת המשפטית הזאת. אם יהיו כמה שופטים אחרים, הם כבר לא יאמינו בבג”ץ, ואם יהיה יועץ משפטי אחר, הם לא יאמינו ביועץ המשפטי. ואת כל הקרע הזה בעם הם ממשיכים לעשות בתאווה עיוורת, גם 600 ימים אחרי שהמלחמה פרצה.