השכול השקט של הסבים והסבתות: הכאב שלא מדברים עליו

בשבוע שבו נפרדנו מתמר קוץ ז"ל, סבתא שאיבדה את בנה, כלתה ושלושת נכדיה ב־7.10, אי אפשר שלא לחשוב על קבוצה שלמה של אנשים שמרבית החברה אפילו לא יודעת איך לכאוב אותם.

הם לא תמיד מוזכרים בטקסים, לא עומדים בקדמת הבמה, לא מקבלים קצבה, אבל הכאב השקט שהם נושאים הוא אחד הכואבים והמטלטלים ביותר: הסבים והסבתות של הנופלים.

ב-7.10.23 נרצחו באכזריות חמישה מבני משפחת קוץ מקיבוץ כפר עזה: ההורים אביב ולבנת ושלושת ילדיהם – רותם, יונתן ויפתח. הם נמצאו מחובקים בממ"ד ביתם, שם ניסו להתגונן מפני המחבלים שחדרו לקיבוץ. השבוע, כשנה וחצי לאחר מכן, הלכה לעולמה תמר קוץ, אם המשפחה, שנפטרה משברון לב, לאחר שלא יכלה לשאת את האובדן הקשה.

תמר, ממייסדי קיבוץ כפר עזה, הייתה דמות מרכזית בקהילה – גננת ומורה במשך עשרות שנים, אשת חינוך אהובה ומוערכת. מאז האסון, סבלה מיגון עמוק שלא ניתן לנחם.

בעלה, בני, ספד לה בהלווייתה: "בתוך מנהרת הגעגועים הלך הכאב והתעצם, ורעייתי היפה והאוהבת הוכרעה והגיעה כעת להיות ליד יקיריה".

מותה של תמר קוץ מדגיש את הכאב השקט והעמוק של הסבים והסבתות בישראל, אלו שאיבדו נכדים ונכדות,  ונשארו להתמודד עם השכול לבד.  הסיפור שלה הוא תזכורת לכך שהשכול אינו מסתיים בתום השבעה, הוא ממשיך לפעום בלבבות רבים, לעיתים עד שהלב נכנע.

ובעוד טקסי יום הזיכרון, באופן טבעי, מכוונים אל ההורים השכולים, הילדים היתומים, האחים ובני ובנות הזוג - יש דור נוסף, מבוגר יותר, לעיתים שביר יותר, שנושא אובדן כפול: לא רק נכד או נכדה, אלא גם את הצער שבצפייה בילדיהם מתמודדים עם שכול בעצמם.

אובדן של נכד הוא לא רק שבר של אהבה הוא שבר של המשכיות, של עתיד שנקטע, אני שומע לא מעט  סבים והסבתות  שמרגישים שעליהם להיות החזקים, להחזיק את הבית, להיות שם בשביל כולם, "לא להכביד", לא לבכות מול הנכדים והילדים.

וכך, השכול שלהם הופך לשכול שקט, מוסתר, לפעמים בלתי נראה.  בגיל שבו המעגלים החברתיים מצטמצמים, בו הבדידות יכולה להיות מוחשית גם ביום רגיל, השכול הזה מהדהד וכואב ללא הרף. מדובר בקבוצה שנמצאת מחוץ למעגל ההכרה הציבורית, כזו שלרוב אין לה קבוצות תמיכה ייעודיות בכל מקום, אין מי שיזמין אותם לדבר בטקסים או יכיר בהם כמי שאיבדו הכל.

אבל בתוך השקט הזה, צוותי עמותת משפחה אחת פועלים  לראות גם את  הסבתות והסבים השכולים. לחבק את אלו שאיבדו את היקר מכל, להוות עבורם אוזן קשבת ולספק ליווי נפשי.  כל זאת דרך שיחות, קבוצות תמיכה רגשית, ומפגשים ייחודיים בניסיון לתת מקום לאובדן שאף פעם לא קיבל מקום.  הסיפור של תמר קוץ ומשפחתה אינו רק טרגדיה פרטית - הוא מראה שדרכה אנחנו מבינים עד כמה הסבים והסבתות נושאים כאב שאינו נראה לעין.

במותה של תמר קוץ, אנו מקבלים תזכורת כואבת מדוע העבודה הזו כל כך חשובה - כי לפעמים, מילה אחת, חיבוק אחד, יכולים להיות כל ההבדל. אם אנחנו רוצים חברה חזקה באמת - כזו שמטפחת חוסן לאומי לצד חמלה אנושית ובסיסית, אנחנו כחברה וכקהילה מחויבים  להרחיב את המבט, לתת מקום גם לדור הסבים והסבתות, בביקור, בחיבוק, בהנצחה וגם בהכרה.  סבים וסבתות, אנחנו פה גם בשבילכם.