בימים האחרונים גל קצת שונה שוטף את הרשת. הגל הזה בנוי ממשפיענים וגם מאנשים פשוטים, שקוראים לנטוש כל מחאה שתחבל בהגעת אורחים לחתונת בנו של ראש הממשלה. מדוע הגל הזה הוא לא מובן מאליו, ואפילו מעורר תקווה? כי הוא לא בנוי מתומכי הממשלה, אלא דווקא ממתנגדיה.
המצב אכן בלתי נסבל. יש שיגידו, אפילו מוציא מהדעת. מספיק לקרוא את הפוסט שובר הלב של מעין שרמן, אמו של החייל החטוף רון שרמן ז״ל, כדי להבין בדיוק למה. "אני אמא של רון, ולא, אני לא אזכה לחתן את רון שלי״, היא כתבה. ״לא אראה את החיוך שלו כשאחבק אותו רגע לפני החופה, כי הבית של המדינה נשרף בשבעה באוקטובר, ורון שלי הופקר ונחטף".
עוד כתבה: "איך חוגגים בראוותנות כזאת כשכל כך הרבה משפחות, כמוני, טובעות באבל? איך לובשים בגדי חתונה כשכבר 603 ימים אנחנו עטופים בשחור? איך עושים אירוע ראוותני של אלפיים משתתפים, כש-58 חטופים נמקים באדמת עזה, חלקם בחיים, בגלל אבי החתן? אני לא שונאת שמחות. אני שונאת את הריקוד על הדם. את השמפניות שיימזגו מעל קברים פתוחים. את החתונה המוגזמת שנערכת על חורבות חיינו, כאילו לא קרה כאן כלום״.
מילותיה של שרמן פוצעות את הנשמה. לא ראוי שאיש ציבור יחגוג בראוותנות כזו בעת מלחמה, כשבבוקר ישראל מתעוררת עם ״הותר לפרסום״. ועדיין, על אף דרגת הניתוק הבלתי ניתנת להכלה, צריך להבין שהחרבת שמחות לא תעשה את העבודה. גם אם יש חשבון גדול עם האב, לא צריך לגרום לבן שאינו מעורב בפוליטיקה לשלם את החשבון ביום חתונתו, ולא צריך לצער כלה.
בשלב הזה גם צריך כבר להבין מה עובד בימים טרופים אלו, ומה לא. הרי חווינו מספיק כדי לקלוט איך עובדים הספינים והמניפולציות. נניח שמוחים זועמים יצליחו לחבל בהגעת האורחים לחתונת הבן – מה ישיגו בכך? תמונות מכוערות של עצמם, הורסים חתונה. שלל זעקות מתקרבנות של מי שמרגישים רדופים ממילא. סרטונים עם וידויים על מר גורלם, ממש כמו שהיה בזמנו, אחרי ה״מתקפה״ על המספרה. במקום שהפוקוס יהיה על חגיגה נוצצת שמתעלמת ממדינה מדממת, הפוקוס יהיה על המסכנים שהרסו להם את החתונה.
לכן משמח שיוזמת המחאה הזו אינה מתרוממת. מדי יום מתנגדי ממשלה רבים מסבירים מדוע זה רעיון גרוע, וממליצים להתרכז בדברים אחרים. אל תפריעו לחתונה הנוצצת, הם אומרים. במקום זה, צאו באותו ערב ותנו תמיכה המונית למי שכואב, מדמם, גופו פצוע או ליבו נשבר. זאת תהיה המחאה הכי אנושית, הכי אפקטיבית, הכי נכונה. ממשלה מנותקת שמספרת לעצמה שהכול טוב ומתעלמת מכאב אזרחיה מעוררת מיאוס.
אבל הדבר הנכון לעשות הוא להביע סולידריות מאורגנת עם מי שנפגע: לבקר פצועי מלחמה, ללכת לכיכר החטופים, לעשות מעשה יפה עבור משפחות שכולות שעולמן חרב. או אז התמונות יספרו את הפער. החגיגה הראוותנית תצרום, דווקא אם תתנהל באין מפריע. התמונות יראו משפחה שבוחרת לחגוג עם אורחים נוצצים בזמן שהמדינה מדממת, ובמקביל את עם ישראל מביע סולידריות עם החיילים שמחרפים נפשם ועם משפחות החטופים.
מתנגדי הממשלה צריכים להחליט מה חשוב יותר: לנקום, או להיות אנושיים? הרי אי אפשר להיות מונעים מנקמה כשמבקרים את הממשלה על כך שהיא מונעת מנקמה במקום מאנושיות. מי שכואב את המציאות שאליה נקלענו, שבה זעם קדוש הוא בסך הכול חומר לעוד ספין, שיתעל את הזעם שלו להבעת סולידריות אותנטית, יפה ושקטה. זאת גם תהיה תמונת המחאה הכי חזקה.