ועכשיו, כמקובל, מגיע ה"אבל" שלעתים הוא כבד משקל ולעיתים בלתי נסבל אך תמיד מאתגר את התאים האפורים: חששם הכבד של ראשי המפלגות החרדיות ורבניהן כי בחור ישיבה שיתגייס לחודשים אחדים עלול לא לחזור לישיבה. חשיפתו לעולם החילוני – גם אם ישרת בגדודים חרדיים – תפתח צוהר ליצר הרע לחלחל לעולמו ולחולל בו שמות.
המדיה זורעת הרס וארס גם בציבור הכללי. נערות ונערים נחשפים יום יום (וחלקם שעות אחדות ביום) לתכנים מסלידים. אחד הגורמים לתופעה הבזויה של החפצת נשים הוא תדמיתן המסולפת של הנשים המעוצבת באתרי האינטרנט.
ממאגרים אלה היא זולגת לנפשם של נערים הנעדרים עדיין השקפת עולם מגובשת. הם מפנימים מגיל צעיר תמונת עולם מעוותת בשל שפע המידע הוויזואלי המציף אותם ממגוון המסכים הקטנים, הבינוניים והגדולים. עצימת העיניים של המדינה מול מאגרי רעל אלה ראויה לרשימה נפרדת.
חרדי שמתחלן הוא אסון, לעתים כבד, לעולמם של הוריו ואחיו, רבניו וקהילתו. בעיניהם הוא כישלון כלפי אלוהים ואדם. ועכשיו ל"אבל" נוסף: האם התנגדותם של הפוליטיקאים החרדים לגיוס נוער חרדי נובעת גם משיקולים פוליטיים ציניים? ללא ספק. לכל צעיר וצעירה הנוטשים את העולם החרדי יש תוצאה: פחות קולות בבחירות, פחות כוח, וכתוצאה מכך - פחות תקציבים.
צה"ל מצוי במצוקת מגויסים. גיוס חרדים יקל מהנטל המעיק על רבבות ישראלים המשרתים בשנה וחצי האחרונות במילואים ומשלמים בשל כך מחיר אישי, משפחתי וכלכלי.
כדאי להזכיר לראשי העולם החרדי כי בשעה שבני גד ובני ראובן ביקשו ממשה רבנו לתת להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, זעף עליהם מנהיג העם (כמסופר בספר במדבר): "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?.
איני סבור שיש להתייחס בלעג לאמירות הנ"ל של מנהיגי החרדים. איש באמונתו יחיה הוא מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה. אני כן סובר כי מי שממית את עצמו רק באוהלה של תורה, ממיט כתם מוסרי על עצמו ועל קהילתו.