המחלוקת הפוליטית הקשה המפלגת את החברה הישראלית סביב אופי סיום המלחמה ברצועת עזה הסלימה לאחרונה באורח ניכר. החברה הישראלית רוויה מחלוקות פוליטיות משחר לידתה של המדינה. חלק גדול מהן התנהל בליווי של רגשות סוערים, שלא אחת גלשו לאיומים בהפעלת אלימות, ולעתים – קיבלו ביטוי אלים בדרגות שונות של אינטנסיביות.
המחלוקת הנוכחית סביב סיום המלחמה נגד החמאס מקבלת מימדים גדולים במיוחד בין השאר על רקע: א. ההבנה של כל הגורמים שאופי סיום המלחמה יהיה בעל תוצאות פוליטיות, קונקרטיות ואישיות, מרחיקות לכת. ב. העובדה שמדובר כאן בסוגיה קונקרטית של דיני נפשות – עשרות חטופים הנמצאים בידי החמאס וההערכה שבמערכה יפלו חללים נוספים.
ואולם, להערכתנו המחלוקת הקונקרטית סביב סיום המלחמה מקבלת מימדים כה סוערים, כה אמוציונאליים בעיקר משום שעל הפרק עומד מה שקרוי "חזון אוסלו" המלווה את החברה הישראלית מזה מספר עשורים.
ההנהגה בישראל אימצה את הסכמי אוסלו בהתבסס על שתי הנחות יסוד:
תומכי "חזון אוסלו" מבינים היטב שניצחון מוחלט על החמאס במלחמה הנוכחית כפי שדורש ראש הממשלה נתניהו, יוביל קרוב לוודאי לתהליך של השתלבות מדינות רבות נוספות בהסכמי אברהם. המשמעות היא שתפיסת העולם שעליה התבסס חזון אוסלו תועמד בסימן שאלה גדול.
ההכרעה העומדת לפנינו אינה נוגעת אפוא לעימות הנוכחי בלבד אלא ל"דרך חיים" שליוותה את מדינת ישראל לאורך העשורים האחרונים. מטבע הדברים בנסיבות אלה האמוציות גבוהות וכל אחד מן הצדדים משקיע את כל יכולותיו כדי לשכנע את עצמו ואת הסובבים אותו שעמדותיו לאורך "שנות דור" היו נכונות.
התרעות פיקוד העורף