כתבתי "שוב הורתה", כי למעשה זו כבר הפעם השנייה בתוך חודש וחצי שהיועצת המשפטית לממשלה מנחה להחזיר את המינוי. ספק אם במחלקת המנויים של העיתון מגלים עניין, התמדה ולהיטות כאלה.
במכתב מנומק שעליו חתומים שניים מהמשנים ליועמ"שית (אחד לא מספיק?) הם מסבירים שאין לקבל החלטות מנהליות נגד כלי תקשורת בשל סיקור עוין או ביקורתי. "הדרת כלי תקשורת בשל תוכן עיתונאי נתפסת כהחלטה מנהלית פסולה, שאינה עומדת באמות המידה החוקתיות, ובמיוחד בזכויות לחופש ביטוי ושוויון".
חוץ מהסיקור המוטה
אבל בואו נניח לרגע למו"ל הנכבד. נניח שלא היה אומר דבר. בואו נציץ למשל קצת במאמרים שמפרסם העיתון בגרסה הדיגיטלית שלו באנגלית. הנה שתי דוגמאות ממש מהעת האחרונה. ב־27 במאי התפרסם מאמר תחת הכותרת "Enough is Enough .Israel is committing War crimes" (אהוד אולמרט). יום קודם לכן הכותרת: "Marking International Children’s Day in Tel Aviv While Israel Is killing Children in Gaza".
או המאמר: ”Israel’s New Gaza offensive Target Hospitals and Clinics With Over 10 Hit in Past Week”. מאמרים ברוח דומה מאשימים את ישראל וצבאה בפשעי מלחמה - והכל בזמן שגם אנטישמיות חסרת תקדים שוטפת את העולם. אז למה לא לתת לה רוח גבית מהארץ, תרתי משמע. מצאתי ברפרוף עוד חמישה מאמרים כאלה רק בחודש מאי. וזאת עוד בלי להתייחס ל"סיקור" המוטה.
לצד זאת, גם אם אינכם חדי עין, אני מאמינה שתצליחו לאתר ב"הארץ" פרגון אדיר וסיקור סופר־דופר אוהד ליועצת. למשל, ב־6 במאי על "החוק לפיצול בהרב מיארה" - מאמר שמבקר את הצעת החוק לפיצול תפקידי היועצת, כשלטענתו מטרתו היא החלשתה. זה לא המאמר היחיד: "גלי בהרב מיארה - קו ההגנה. האחרון". "גלי בהרב מיארה ניצבת כמגדלור אחרון. האם יהיו עוד אמיצים שילכו בדרכה?". "להגן על היועמ"שית". "במקום להיות סטטיסטית בזובור קבוצתי, היועמ"שית שידרה איתות מחזק לאזרחים".
לא קשה לשלוף משם מאמרים מתפעלים נוספים. לגיטימי? מן הסתם. זכותם המלאה של הכותבים כפרטים, ושל העיתון כחלק מהקו שהוא מוביל, לחשוב ולכתוב כך בהתאמה. תמיד אפשר גם להטיף מוסר לכולנו ולטעון שזו ה־עמדה הנכונה לנו. אבל גיוון דעות יותר קשה לאתר כאן.
התרעות פיקוד העורף