האם חייו של ילד פלסטיני בעזה חשובים פחות מחייו של ילד יהודי בישראל? זו לא רק שאלה מוסרית, אלא גם שאלה הנוגעת לאופייה של ישראל ולמעמדה בעולם. אני מרשה לעצמי להניח כי במציאות של היום ברצועת עזה, ישראלים לא ימהרו לתת תשובה לשאלה זו, עבור עצמנו פנימה וגם מול העולם. ואנחנו ממשיכים, מדי יום כמעט, להטיל פצצות ברצועה, שתוך כדי הורגות גם אזרחים וילדים.
אנחנו רוצים לשכוח, לעבור הלאה, ושגם העולם ישכח. אבל העולם לא ממהר לשכוח והוא גם לא יכול לשכוח. ומה בדיוק עוונם של אותם ילדים פלסטינים? עוונם הוא שהם נולדו בעזה, בדומה למאות אלפי ילדים אחרים, שנולדו באזורים נחשלים, מוכי עוני ועתירי קרבות ביבשת אפריקה. הכאב של אמותיהם אינו נחשב בעינינו כשווה לכאבה של אם עברייה המאבדת את ילדיה.
אנחנו מצהירים על מדיניות שלפיה אנו ממשיכים במלחמה בעזה כדי לכפות על חמאס עסקה שתוביל לשחרור החטופים. הפצצות חיל האוויר שלנו נועדו להשמיד את חמאס ולהקטין את מספר הנפגעים בצד שלנו. וזה מעורר שאלה נוקבת, שאין אנו יכולים להתחמק מלענות עליה: האם המשך מתקפות חיל האוויר ברצועה, בידיעה שהדבר יגרום גם להרג ילדים, יביא לנו את הניצחון הנכסף? אני סבור שלהפך: זה יהיה הניצחון של חמאס והתבוסה שלנו. אנחנו נמשיך להרוג מחבלי חמאס, נכבוש שטחים נוספים – אבל נוריד את מעמדה של ישראל בעולם לשפל התחתיות.
הרצון להשמיד את מפלצות האדם שנהנו להתעלל ולרצוח בנו ב־7 באוקטובר מעורר את השאיפה להרוג את כל מחבלי הנוח’בה, עד האחרון שבהם. אבל כשנהרגים גם אזרחים, ובתוכם ילדים, אנו חייבים לעצור. אנחנו עושים שגיאת ענק, מוסרית ומדינית, כשאנחנו מזלזלים בחייהם.
וכמו בכל דבר אחר בעולמנו, יש חשיבות גם לעיתוי. אחרי זוועות 7 באוקטובר, חלק גדול מהעולם הזדהה איתנו. היום זה אחרת. היום אנחנו מצטיירים בעולם כמדינה המבצעת ג’נוסייד.
תחושת הצדק הנצחית הטבועה בתוכנו עושה אותנו אטומים לרגשות של אחרים. ראו “העולם נגדנו”, “האנטישמיות גואה”. איך בדיוק אנו מצפים שירגיש אדם נורמטיבי, לא מעורב, כשהוא רואה בטלוויזיה את המתרחש ברצועת עזה? גם אלה האוהדים את מדינת ישראל יזדעזעו, ובוודאי גם רבים בתוכנו.
נולדת יוזמה צרפתית־סעודית לדיון באו”ם על הכרה במדינה פלסטינית. מדינות מערב רבות מזדהות. צצה יוזמה קנדית־אירופית המחייבת אותנו לגישה הומניטרית ברצועה. האקדמיה בעולם הגדול החלה לסגור בפנינו את שעריה, ואיתה מכוני מחקר. אספקת ציוד צבאי לישראל נקטעת. מהיכן כל זה נולד? אכן, תמיד היו תופעות אנטישמיות בעולם, אך כיום אנו אלה שהופכים אותן ללהבות.
בעבר הלא רחוק נידו מדינות העולם ובודדו את ממשלת פרטוריה בדרום אפריקה. אנחנו כבר על סף הנתיב המוביל לשם. נראה שהממשלה נותרת אדישה או אטומה לכך. אם נמשיך כך, נפסיד במלחמה הזו. את ההפצצות על אתרים אזרחיים בעזה יש להפסיק על אף כל שיקולי התועלת.
לא קל יהיה לשקם את הדימוי והמעמד של ישראל בעולם. זוהי חזית שחשיבותה אינה פחותה מזו של חזית עזה. היא קובעת את כוחה של ישראל בהיבטים רבים. התשובה לא תהיה בהסברה. אנחנו נזדקק להרבה שאר רוח וגדלות נפש כדי לעשות מחוות המוכיחות לעולם שחיי הילדים בעזה חשובים לנו. צעד ראשון לאחר הפסקת ההפצצות יהיה להציע העברת מאות מהם לטיפול רפואי בישראל.