ב־1997 התייצב ראש ממשלתה החדש של ישראל, בנימין נתניהו, לנאום בפני שני בתי הקונגרס האמריקאים. לקול תשואות רמות מהנוכחים הוא הודיע שישראל, שהתקרבה לעצמאות כלכלית, תוותר בהדרגה על הסיוע הכלכלי האזרחי השנתי, בסך 1.2 מיליארד דולר. זה היה צעד מדיני וכלכלי ממדרגה ראשונה, שזכה לפופולריות עצומה בקרב חברי הקונגרס. הם עמדו תחת לחץ מתמיד מצד בוחריהם, שלא הבינו מדוע עליהם לתמוך כספית באזרחי מדינה אחרת כשהם עצמם מתמודדים עם בעיות כלכליות. זאת, בניגוד לסיוע האמריקאי לצורכי ביטחון של ישראל, שרוב הציבור האמריקאי ונציגיו בקונגרס ראו בו גם אינטרס אסטרטגי של ארצות הברית עצמה.
באותו צעד העמיד נתניהו את הסיוע הביטחוני השנתי של ארצות הברית לישראל על קרוב ל־4 מיליארד דולר, כמענק ולא כהלוואה, על בסיס איתן וארוך טווח. בכך גם עוגן העיקרון החשוב שאושר על ידי כל הממשלים האמריקאיים, ולפיו ישראל “תוכל להגן על עצמה בעצמה”. הסיוע הביטחוני נעשה מרכיב חיוני באסטרטגיה המדינית, הכלכלית והביטחונית של ישראל.
אפשר להבין אפוא מדוע היו מי שהרימו גבה, כשבתקשורת צוטט ראש הממשלה שאמר כביכול בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שלדעתו “נגיע למצב שניגמל” מהסיוע הביטחוני האמריקאי. איננו יודעים מה בדיוק הוא אמר, שכן הדלפות מוועדת החוץ והביטחון שדיוניה חסויים הן לעיתים מגמתיות ומוטות, אך אם אכן התבטא נתניהו ברוח זו, ייתכן שעמדו בפניו שתי מטרות: מטרה אחת, להכין את הקרקע בדעת הקהל הישראלית לאפשרות של קיצוץ מסוים בסיוע, או אף ביטולו, ואולי גם ללחוץ על האופוזיציה כדי שלא תערים קשיים על אישור תקציב הביטחון.
מטרה אפשרית נוספת, איתות לממשל האמריקאי שאיננו נבהלים מקיצוץ בסיוע. אם אכן הייתה זו המטרה, הרי שמדובר במקח טעות שעלול לשחק לידי השמאל הקיצוני בסיעה הדמוקרטית בקונגרס והבדלנים בממשל טראמפ, שממילא אינם חסידי הסיוע הביטחוני הגדול לישראל.
גם העיתוי מעלה שאלות: מזכר ההבנות להבטחת הסיוע הביטחוני לעשר שנים, שנחתם עם ממשל אובמה ב־2016 בהמשך להבנות המקוריות עם נתניהו מ־1997 (עם הרעה מסוימת בנושא הסכומים לייצור עצמי), עומד לפקוע ב־2028. על ישראל להתחיל לפעול כבר עכשיו כדי להבטיח את המשכו ולנסות להתאימו לצרכים ולמטרות שיעמדו בפניה בשנים הבאות. יש אומנם צדק מסוים בעמדה שגורסת שהסיוע מארצות הברית עלול להגביל את חופש הפעולה הביטחוני והמדיני של ישראל (וזה אכן קרה לעיתים במלחמה הנוכחית), ושלכן עליה לעשות מאמצים מוגברים להרחבת הייצור העצמי של אמצעי הלחימה. אולם החסרונות שבסיוע אינם משתווים ליתרונותיו העצומים.
יתרונות אלה כוללים גם את הקשרים ההדוקים של מערכת הביטחון שלנו עם מערכת הביטחון האמריקאית, שלא לדבר על מכלול היחסים בין המדינות, ובהקשר הגיאופוליטי, את יחסינו עם שותפים קיימים ועם שותפים פוטנציאליים בעולם הערבי, גם מול אויבים כאיראן וקטאר.
על אף שיש סיכוי שבתום המלחמה בעזה צפויה לישראל פריחה כלכלית חסרת תקדים, בינתיים גובה המלחמה ותגבה מחיר כלכלי משמעותי, כך שלהיגמל מהסיוע האמריקאי פירושו “להיגמל” ממטרות שונות במרחב הכלכלי והחברתי. גם בעבר הועלתה מדי פעם המחשבה לוותר על הסיוע הביטחוני האמריקאי, בין השאר על ידי שר הביטחון דאז, משה ארנס, שנאלץ לחזור לקרקע המציאות כשהתברר לו שדווקא פרויקט הלביא, מטוס הקרב הישראלי, היקר לליבו של ארנס, לא יוכל להמריא בלי מנוע מתוצרת ארצות הברית. זכורה לי פגישה כשגריר ישראל, לצד ראש הלשכה של ראש הממשלה יצחק שמיר, אליקים רובינשטיין, עם דב זקהיים, מבכירי משרד ההגנה האמריקאי, בניסיון אחרון להפשיר את התנגדות ארצות הברית לפרויקט. נתקלנו בסירוב מוחלט.
על הפוליטיקה ועל החברה האמריקאיות מתנפצים גלים של תהפוכות בכל התחומים, לרבות בנושאי חוץ וביטחון, לצד אי־ודאות כלכלית. כמו כן מתנהל במפלגה הדמוקרטית מאבק בין המרכז המתון לפרוגרסיבים של השמאל הרדיקלי, המואשמים בכישלון בבחירות. תוצאות המאבקים והתהפוכות אינן ברורות, אך על רקע הנסיבות שפורטו כאן, והמבחנים הביטחוניים שעוד נכונים לנו, חשוב שישראל תבטיח בעוד מועד את המשך הסיוע הביטחוני לשנים שאחרי פקיעת ההסכם הנוכחי.