באותו צעד העמיד נתניהו את הסיוע הביטחוני השנתי של ארצות הברית לישראל על קרוב ל־4 מיליארד דולר, כמענק ולא כהלוואה, על בסיס איתן וארוך טווח. בכך גם עוגן העיקרון החשוב שאושר על ידי כל הממשלים האמריקאיים, ולפיו ישראל “תוכל להגן על עצמה בעצמה”. הסיוע הביטחוני נעשה מרכיב חיוני באסטרטגיה המדינית, הכלכלית והביטחונית של ישראל.
מטרה אפשרית נוספת, איתות לממשל האמריקאי שאיננו נבהלים מקיצוץ בסיוע. אם אכן הייתה זו המטרה, הרי שמדובר במקח טעות שעלול לשחק לידי השמאל הקיצוני בסיעה הדמוקרטית בקונגרס והבדלנים בממשל טראמפ, שממילא אינם חסידי הסיוע הביטחוני הגדול לישראל.
גם העיתוי מעלה שאלות: מזכר ההבנות להבטחת הסיוע הביטחוני לעשר שנים, שנחתם עם ממשל אובמה ב־2016 בהמשך להבנות המקוריות עם נתניהו מ־1997 (עם הרעה מסוימת בנושא הסכומים לייצור עצמי), עומד לפקוע ב־2028. על ישראל להתחיל לפעול כבר עכשיו כדי להבטיח את המשכו ולנסות להתאימו לצרכים ולמטרות שיעמדו בפניה בשנים הבאות. יש אומנם צדק מסוים בעמדה שגורסת שהסיוע מארצות הברית עלול להגביל את חופש הפעולה הביטחוני והמדיני של ישראל (וזה אכן קרה לעיתים במלחמה הנוכחית), ושלכן עליה לעשות מאמצים מוגברים להרחבת הייצור העצמי של אמצעי הלחימה. אולם החסרונות שבסיוע אינם משתווים ליתרונותיו העצומים.
יתרונות אלה כוללים גם את הקשרים ההדוקים של מערכת הביטחון שלנו עם מערכת הביטחון האמריקאית, שלא לדבר על מכלול היחסים בין המדינות, ובהקשר הגיאופוליטי, את יחסינו עם שותפים קיימים ועם שותפים פוטנציאליים בעולם הערבי, גם מול אויבים כאיראן וקטאר.
על הפוליטיקה ועל החברה האמריקאיות מתנפצים גלים של תהפוכות בכל התחומים, לרבות בנושאי חוץ וביטחון, לצד אי־ודאות כלכלית. כמו כן מתנהל במפלגה הדמוקרטית מאבק בין המרכז המתון לפרוגרסיבים של השמאל הרדיקלי, המואשמים בכישלון בבחירות. תוצאות המאבקים והתהפוכות אינן ברורות, אך על רקע הנסיבות שפורטו כאן, והמבחנים הביטחוניים שעוד נכונים לנו, חשוב שישראל תבטיח בעוד מועד את המשך הסיוע הביטחוני לשנים שאחרי פקיעת ההסכם הנוכחי.
התרעות פיקוד העורף