ברבות הימים, כשתקום כאן ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת המחדלים והכישלונות באסון 7 באוקטובר, היא תתחיל את תחקיריה לפחות שני עשורים לאחור, ותיתקל גם באבן דרך חשובה בתולדות המחדל הזה, דברי נתניהו ממרץ 2019 בפני סיעת הליכוד: “מי שרוצה לסכל הקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס”. אם תרצו, משפט נורא שמתמצת את כל מה שהוביל ל־7 באוקטובר.
מתברר שנתניהו לא למד ולא הפיק לקחים מטעויות העבר. שיתוף הפעולה של ישראל בהוראת נתניהו עם ראש הכנופיה בעזה, יאסר אבו שבאב, הוא המשך ישיר לטעויות היסטוריות של המדינה, שבין השאר סייעה במישרין ובעקיפין לקבוצות אסלאמיות במטרה להחליש את אש”ף, מה שהוביל ב־1987 להולדת חמאס.
במסגרת הדיונים על “היום שאחרי” שנערכו בשנה האחרונה עלו הצעות פרגמטיות לא מעטות על ידי האמריקאים, המצרים, הסעודים והקטארים. לדוגמה, הקמת כוח משולב של אנשי הרשות הפלסטינית, מצרים וסעודיה, בשילוב כוחות בינלאומיים, שייתן מענה לאספקת הסיוע ההומניטרי ולשמירה על הסדר בעזה. נתניהו, בלחץ סמוטריץ’ ובן גביר, התנגד. הוא העדיף את כנופיית אבו שבאב. מדובר, כמובן, בשיקולים פוליטיים טהורים שמגמתם: רק לא הרשות הפלסטינית.
שבט תארבין, שממנו מגיע אבו שבאב, הוא אחד השבטים הבדואיים הגדולים ביותר בחצי האי סיני. במהלך השנים הוא התפזר על פני המרחב, ואנשיו קיימו לא אחת שיתוף פעולה פורה עם צה”ל. כל זה היה נעים ונחמד עד למלחמת יום הכיפורים, כשאנשי הקומנדו המצרים שהונחתו במסוקים ונפלו בשבי כוחותינו באזור אבו רודס ואבו זניימה ידעו לספר שמי שדאג לספק להם מים ומזון היו אותם בדואים משבט תארבין שצה”ל העסיק ודאג לצורכיהם עד המלחמה.
הדבר מלמד משהו על אלה שצה”ל נותן להם רובים היום. ראש הממשלה נתניהו דואג להדגיש שההחלטה להפעיל את אבו שבאב וכנופייתו נעשתה בהתאם להמלצות השב”כ וצה”ל, כך שאם העניין ייכשל, יהיה על מי להטיל את האשם. עכשיו נותר רק להתפלל שאבו שבאב ו־40 השודדים שלו ברצועת עזה יושיעו אותנו מהמלחמה שלא רואים את סופה, ובעיקר ישיבו את חטופינו הנמקים מתחת לאדמת הרצועה הבוערת. אם אין אני לי, אבו שבאב לי.