הפעם ימי ההמתנה למכת הפתע היו ארוכים מדי. וספק אם בשישה ימים תסתיים מלחמה זו, שבה העורף הישראלי הפך ליעד מרכזי של טילי האויב. אבל יכולת ההפתעה של גורמי המודיעין ואומץ ההחלטה של ראשי הממשלה - כאז, כן עתה - הנחיתו מכות אנושות על האויב בשעה שעמד על סף השמדתנו. הפעם, גם מהאופוזיציה היו שבירכו את הממשלה והעומד בראשה, תוך הבעת השתאות מגודל ההצלחה של צה”ל, מצד אחד, וכאב על מחיר הדמים בחיי אזרחי המדינה, מצד שני.
הפעם נפלה ההחלטה וניתן האור הירוק למבצע שפתח את המלחמה בזכות קור הרוח של בנימין נתניהו. מה שמגיע - מגיע. מתברר שבמדינה כשלנו, כשכל פרשן הוא מלך, כשהרשתות החברתיות עמוסות במלל הזוי, האיש יודע להתמקד בעיקר. גם בפרוץ המלחמה עדיין היו פרשנים, כותבי פוסטים, אנשי רל”ב, שהמשיכו בטון המבזה שלהם. הם לא יכלו להתאפק מלדבר על “שיקולים פוליטיים” ו”תועלת אישית” כמניעים לפעולה.
במלחמת ששת הימים העם כולו התאחד סביב ממשלתו וצבאו. לא נשמעו קולות מפקפקים. לא כן הפעם, כשכמה לשעברים, שדיברו על הצלחתו הפנומנלית של חיל האוויר ועל המודיעין הנפלא שהושג במשך תקופה ארוכה, שכחו את מי שנתן את הפקודה לרמטכ”ל: צאו לדרך!
13 ביוני ייחקק לעד בתולדות ישראל כיום שבו, בעקבות פעולת צה”ל, המזרח התיכון עשוי לשנות את פניו. אבל גם ביום זה ובימים שאחריו אין לשכוח את מחדל שבעה באוקטובר. הצבא, שפישל אז, שלא בלם את גל מחבלי חמאס בעוטף עזה, שהוא האחראי העיקרי לאסון הגדול ביותר שניחת על עמנו מאז השואה - זהו אותו צבא שמבצע באופן מופתי את מתקפת “עם כלביא”.
חיל האוויר, שעל שמו רשומים המבצעים “מוקד” ב-5 ביוני 1967, ו”אופרה”, חיסול הכור העיראקי ב-1981, הוא אותו חיל אוויר שלא נתן מענה בשבעה באוקטובר - ואותו חיל אוויר שמכה מאז בוקר יום שישי שוב ושוב במוקדי השלטון באיראן, כ-1,500 קילומטרים מהבסיסים בישראל.
ישראל נלחמת להבטחת קיומה לעוד שנים רבות, מפני חורשי המזימות להשמדתה. בדרך, ישראל משלמת מחיר דמים כבד. כמו דורות של לוחמי העבר, גם חיילי ההווה נלחמים בהקרבה מתוך ההכרה בצדקת המטרה. בזכות המלחמה הצודקת היום, המכאיבה לשני הצדדים, יהיו לנו עוד הסכמי שלום מחר, ונקווה גם לשלום פנימי.
התרעות פיקוד העורף