בין גינוי פומבי לסיפוק חשאי: איך המפרץ מגיב לתקיפה באיראן | ד"ר אלעד גלעדי

לא חלפו שעות ספורות מאז תקפה ישראל בשטח איראן, וכמעט כל מדינות המפרץ הערבי פרסמו גינויים פומביים — מהודעתו הלקונית של משרד החוץ הסעודי ועד להבעת "דאגה עמוקה" מצד עומאן וקטאר. אולם מאחורי המסר האחיד לכאורה מסתתרות שכבות סותרות של אינטרסים, חששות, ואפילו סיפוק מסוים.

למעשה, רוב מדינות המפרץ רואות בפעולה הישראלית איום על היציבות האזורית, אך גם הזדמנות: כל פגיעה ביכולות הצבאיות או הגרעיניות של איראן עשויה לתרום להחלשת שחקן שנתפס שנים כאיום אסטרטגי, ולעיתים אף קיומי, על משטרי המפרץ. הגינויים הפומביים משרתים אפוא את מה שדרוש כלפי חוץ — סולידריות ערבית ומרחק פומבי מישראל — בעוד שהתגובה האמיתית בשטח היא מתונה, זהירה ולעיתים אף אדישה.

סעודיה: בין אחריות אזורית לחשש מהידרדרות

הממלכה הסעודית, שחתרה בשנתיים האחרונות לשיקום היחסים עם איראן (במסגרת הסכם שתווך על-ידי סין ב-2023), הציגה קו ברור: היא גינתה את המתקפה, קראה לריסון, והבהירה כי לא תאפשר שימוש בשטחה או במרחבה האווירי למתקפות נגד איראן. בכך היא שידרה מסר כפול — מחד, מחויבות למניעת הסלמה שתערב את סעודיה; מאידך, העברת מסר לאיראן שאין בינה לבין המתקפה דבר.

אך מאחורי הקלעים, סעודיה בוודאי אינה מתנגדת לכך שכמה מהגנרלים של משמרות המהפכה — אותם אלו שאחראים לפעולות החתרנות בתימן, בעיראק ובמפרץ עצמו — חוסלו. כל החלשה של מנגנוני הכוח האיראניים במרחב נתפסת כתרומה ליציבות ולשקט שהממלכה מנסה לשמר.

איחוד האמירויות, בחריין וקטאר: הדממה כאסטרטגיה

גם איחוד האמירויות ובחריין — שתי המדינות שחתמו על הסכמי אברהם עם ישראל — מיהרו לגנות, אך בנוסחים מאוזנים יותר, תוך הדגשת חשש מהתדרדרות. בה בעת, לא דווח על קרע דיפלומטי, זימון שגרירים או צעדים חריפים אחרים. אפשר לומר שהן מחזיקות את החבל משני קצותיו: מחד, שמירה על העמדה הערבית הפומבית; מאידך, הימנעות מניתוק מהציר האמריקאי-ישראלי, שהפך חשוב לכלכלה ולביטחון הלאומי של שתיהן.

קטאר, מצדה, נותרה נאמנה לתפקידה כמגשרת וכמי שמתחזקת קשרים פתוחים הן עם טהראן והן עם וושינגטון. מדיניות זו מאפשרת לה לשמר מרחב תמרון דיפלומטי גם בעתות משבר. כל שחקנית במפרץ מגיבה באופן שמותאם לאינטרסים הפנימיים שלה.

החרדה האמיתית: תגובת הנגד האיראנית

החשש המרכזי בקרב מדינות המפרץ איננו נוגע לעצם הפגיעה באיראן, אלא לתגובה האפשרית מצדה. כל טיל שינחת בשטח סעודיה או איחוד האמירויות — כמו אלה שפגעו במתקני הנפט של ארמקו ב-2019 — עלול להביא את האזור לסחרור ביטחוני וכלכלי חסר תקדים. איראן עשויה לחפש נקמה — אך לא בהכרח נגד ישראל בלבד. ייתכן שתעדיף "מטרות רכות" במפרץ כדי לאותת שהיא עדיין שחקן מאיים, מבלי להסתכן במלחמה כוללת.

גם כאן, הקשרים המתחדשים בין טהראן לריאד עשויים לשמש כאפיק דיאלוג שימנע הסלמה: מיד לאחר התקיפה דווח על שיחת טלפון בהולה בין שרי החוץ של סעודיה ואיראן, שנועדה כנראה להרגיע את הרוחות ולהבטיח את ניטרליות הממלכה.

זעזועים כלכליים

אחד האתגרים העיקריים עבור מדינות המפרץ בעת הזו הוא כלכלי לא פחות מאשר ביטחוני. התקיפה הישראלית באיראן הובילה לעלייה מיידית של כ-9% במחירי הנפט, כאשר מחיר חבית מסוג ברנט טיפס מ-65 דולר לכ-75 דולר תוך ימים ספורים. עליית מחירים כזו עשויה אמנם להגדיל את ההכנסות לטווח הקצר — אך גם מלווה בסיכון גובר. אם יותקפו תשתיות נפט באזור, או אם איראן תנסה לשבש את הסחר דרך מצרי הורמוז, התוצאה עלולה להיות זינוק מחירים עולמי, אינפלציה מואצת, ותנועת בריחה של הון זר.

יתר על כן, כל עימות ביטחוני באזור מקשה על יוזמות ארוכות טווח של מדינות כמו סעודיה והאמירויות, שמבקשות להפוך למרכזי תיירות, הייטק, פיננסים ולוגיסטיקה. משקיעים זרים, חברות רב-לאומיות ומוסדות פיננסיים עשויים להירתע מהתבססות באזור שבו מהדהדים תופי מלחמה.

סיכום: דיפלומטיה כהגנה עצמית

המפרציות מנהלות כיום מדיניות מתוחכמת: הן נמנעות מעימות פומבי, מתנגדות להסלמה בשם היציבות הכלכלית, שומרות על ערוצי הידברות עם טהראן — ומקוות שההרתעה תעשה את שלה. מבחינתן, הצלחתה של ישראל לפגוע בלב ליבו של הממסד הביטחוני האיראני, מבלי לגרור תגובת נגד חריפה, היא תוצאה מבורכת — כל עוד הן עצמן נשארות מחוץ למשוואה.

אולם ככל שהמשבר מתמשך, הסיכון להידרדרות גובר. האם יצליחו מדינות המפרץ לאזן בין האינטרסים הביטחוניים, הכלכליים והדיפלומטיים שלהן? האם יידעו לתווך בין וושינגטון, ירושלים וטהראן — או שייאלצו לבחור צד?

בין שתיקה אסטרטגית לפעולה שקטה מאחורי הקלעים, מדינות המפרץ מתנהלות בזהירות רבה, בידיעה שכל טעות עלולה לעלות להן ביוקר. עידן של חישובים מדויקים ותגובות מחושבות, שבו גם נפט יקר הוא לאו דווקא בשורה.