בישראל גוברים הקולות של פוליטיקאים וגורמי ביטחון, שקוראים להציב את החלפת שלטון האייתולות כמטרה המרכזית במבצע “עם כלביא”. קולות אלה בוחרים להתעלם מהמציאות האסטרטגית המורכבת ומהמחיר הכבד שמהלך כזה עלול לגרור. בדיפלומטיה הבין לאומית, כל התערבות חיצונית נתפסת כהפרת הריבונות והזכות של האזרחים לבחור את גורלם בעצמם. ההיסטוריה מלמדת שיש לא מעט דוגמאות לכך שרצון המערב להפלת משטרים דיקטטוריים והחלפתם בשלטון דמוקרטי מערבי התברר כטעות.
רוסיה שלאחר נפילת ברית המועצות סיפקה דוגמה כואבת לכישלון בניסיון דמוקרטי. המדינה עברה תוך זמן קצר ממשטר טוטאליטרי למודל דמוקרטי-ליברלי, בלי שהתרבות הפוליטית המקומית, המוסדות או החברה האזרחית יהיו בשלים לכך. באותה מהירות שבה נפלה חומת הברזל קמה כעוף החול דיקטטורת ברזל תחת שלטונו המוחלט של פוטין. אזרחים שהורגלו לאורך דורות לשלטון ריכוזי ומוכוון, חוו את המעבר לדמוקרטיה ככאוס, ולמעט שכבה אינטלקטואלית דקה, חזרה האוכלוסייה בקלות ובאופן טבעי לשלטון הדיכוי.
מועמר קדאפי שלט בלוב כארבעה עשורים והנהיג בה משטר טוטאליטרי אישי. לא התקיימו שם בחירות חופשיות, לא הייתה עיתונות חופשית, והמוסדות הממשלתיים שירתו את השליט בלבד. מאידך, תחומים רבים, כלכליים בעיקר, התנהלו כסדרם. לאחר הריגת קדאפי קרסה לוב לתוך עצמה. המשטר התמוטט, מוסדות המדינה לא תפקדו, והחלה מלחמת שבטים ומיליציות שהובילה לכאוס הנמשך עד היום.
המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה אינו רק שינוי בשלטון, אלא שינוי בתרבות, בחינוך, בזהות הלאומית ובמבנה החברתי. אם המעבר לא נעשה בהדרגה, תוך תמיכה חינוכית, כלכלית ומוסדית, יש סיכון ממשי לקריסה או לחזרה לרודנות. הצלחה של מעבר כזה מחייבת תשתית מוסדית, הנהגה מאוחדת, תמיכה בין לאומית חכמה, והיא בעיקר מצריכה זמן.
בחלק מהמקרים עדיף שלא ליזום שינוי מבחוץ של המשטר, משום שלעולם אינך יכול לדעת מה יהיה אופיו של השלטון החדש. בעת החדשה, ברוב המקרים שבהם נעשה שינוי כפוי ומלאכותי, נוצרו חוסר סדר וחוסר שליטה מרכזית, ופרצו סכסוכים ומשברים כלכליים.
מי שחושב בישראל על הפלת הרפובליקה האסלאמית של איראן רואה לנגד עיניו מערכות של שינויים חיוביים. ראשית, החלשתו של משטר העוין את ישראל, המערב ומדינות סוניות מתונות. ההערכה הרווחת היא ששלטון חדש עשוי להיות פתוח יותר למשא ומתן ולהסכמים בין לאומיים בעניין תוכנית הגרעין. משמעות אפשרית נוספת שטובה לישראל היא הפסקת התמיכה האיראנית בארגוני טרור כחיזבאללה, חמאס והג’יהאד האסלאמי. משטר חדש באיראן גם עשוי להביא לשיפור בזכויות האדם, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בזכויות נשים ולהט”ב, ועוד.
ברם, אין כל ביטחון בהצלחת ההפיכה. יש להביא בחשבון גם אפשרות שההפיכה תביא לתוצאות שונות בתכלית, שכן הפיכה שאינה מבוקרת עלולה להוביל לאנרכיה, כפי שקרה בעיראק ובסוריה. מלבד זאת, אין ערובה לכך שהשלטון החדש יהיה דמוקרטי או פרו-מערבי. ייתכן מאוד ששלטון צבאי, דיקטטורה חדשה או קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות יתפסו את השלטון.
מלבד זאת, גורמים זרים עלולים לנצל את הוואקום כדי לקדם את האינטרסים שלהם באופן שעלול להחמיר את המצב ולהפוך את איראן לזירת מלחמה עקיפה. הפיכה עשויה גם להוביל לעימותים אלימים, השבתת מוסדות, רעב, פגיעה בתשתיות חיוניות ומשבר כלכלי קשה באיראן – ספקית הנפט החמישית בעולם, דבר שיוביל לעלייה תלולה במחירי האנרגיה. הפיכה עלולה להחמיר את מצב האוכלוסייה באיראן בטווח הקצר, וייתכן שגם בטווח הארוך.
עידוד הפיכה עממית באיראן יכול להיות מהלך שיביא לשינוי דרמטי במזרח התיכון, אך הוא טומן בחובו גם מנעד רחב של סכנות ואי-ודאות. לכן, הרוב המכריע של מדינות המערב מעדיף להפעיל לחץ דיפלומטי, כלכלי ופסיכולוגי, ולהימנע מעידוד הפיכה ישיר.
הכותב הוא אל"ם (במיל'), מרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי