המלחמה בתוכנית הגרעין האיראנית משקפה גם שאיפה גדולה יותר, משותפת – גם אם לא מוצהרת – לבעלי בריתנו ממערב ועד מזרח: לסיים את השלטון הדתי באיראן. ההיסטוריה העגומה של ניסיונות לשינוי משטר מרסנת דיבורים כאלה – אך הצלחותיה הראשוניות של ישראל במערכה מעניקות להן חיים חדשים ומסקרנים.
השאלה האם המשטר עלול להתמוטט באמת היא בוודאי גורם חשוב בשיקולים של ארה"ב בנוגע להיקף מעורבותה. העמדה הנוכחית של "אי-מעורבות" כמובן אינה סבירה. ישראל לא הייתה פועלת בניגוד לרצון ארה"ב: היא תלויה בה לצורך חלקי חילוף שמחזיקים את חיל האוויר פעיל, עבור מטריה דיפלומטית באו"ם, הגנה משפטית מול בתי דין בינלאומיים, ותמיכה קריטית ביירוט טילים ומל"טים איראניים.
ובכל זאת, רק לארצות הברית יש את היכולת להשמיד את המתקנים התת-קרקעיים בנתנז ובפורדו. ייתכן תרחיש שבו, לאחר שישראל תעשה כל שביכולתה, האפשרות הזו תהפוך למפתה.
אבל זה היה לפני ההשפלה שספג המשטר מאז החלה ישראל בתקיפותיה: מטוסי קרב ישראליים שלטו בשמי איראן לאחר שהשמידו את מערכות ההגנה האווירית; שורת בכירים, כולל ראשי הצבא, משמרות המהפכה והמדענים הבכירים בתחום הגרעין, חוסלו; משגרים רבים הושבתו ואתרים גרעיניים רבים ניזוקו קשות. מרבית הטילים ששוגרו מאיראן יורטו.
כך שאולי טראמפ יבחר סוף סוף להוציא את האולטימטום המיוחל כלפי המשטר – לא רק לוויתור על האורניום המועשר, אלא גם לסיום התמיכה במיליציות פרוקסי באזור וכן להפסקת ייצור הטילים הבליסטיים ארוכי-הטווח, שמכוונים בבירור לישראל.
אם איראן תדבוק בעמדותיה הישנות, תקיפה צבאית אמריקאית תהפוך לאפשרות סבירה. מכאן, קל לדמיין הסלמה – במיוחד אם איראן תפגע במטרות אמריקאיות כמו בסיס אל-עודיד בקטאר.
בשלב הזה, ערעור המשטר עצמו עלול להפוך לאופציה מוצהרת. בתרחיש אפשרי, תשתיות האנרגיה המרכזיות של איראן יותקפו, וגם מבני וסמלי שלטון בטהראן – מה שעלול לגרום לפאניקה ולמנוסת האליטה השלטונית מהבירה, ולזרז את קריסת המערכת מבפנים.
בהמשך, ניתן יהיה להאיץ מאמצים לשינוי משטר בדרכים אסטרטגיות: מתקפות סייבר לשיבוש מערכות פיקוד, סנקציות מקסימליות, וקמפיינים מידעיים לחשיפת שחיתות ולעידוד התנגדות. תמיכה שקטה ברשתות דיסידנטים ובידוד דיפלומטי תקיף יכולים לשחוק את אחיזת המשטר עוד יותר.
האם כל זה ניתן להצדקה? האם מדינות אינן שומרות לעצמן את הזכות למשול בעצמן כפי שהן רואות לנכון? שאלות כאלה אף פעם אינן פשוטות – אך במקרה זה, יש קייס ברור לשינוי משטר.
בכמעט כל מדד, הרפובליקה האסלאמית איבדה את הלגיטימיות שלה. היא שולטת ללא הסכמה אמיתית, תוך הסתמכות על דיכוי אלים, צנזורה, ואליטה דתית לא נבחרת ובלתי ניתנת לביקורת. מדובר במשטר אנטי-דמוקרטי במהותו, שאינו מסוגל לרפורמות, וסותר באופן יסודי את שאיפותיה של אוכלוסייה צעירה, עירונית ומודעת גלובלית. המשטר נשען לא על תמיכה עממית אלא על יעילותו בדיכוי, שליטה בכלכלה, ופחד.
ישראל כבר התקדמה בכיוון הזה: בסתיו האחרון היא חיסלה למעשה את הנהגת חיזבאללה ונטרלה חלק ניכר מיכולותיו – בתגובה לשנה של ירי רקטות שגרם לעקירת עשרות אלפים בצפון. פעולה זו אפשרה ללבנון להקים ממשלה חדשה, שמתחילה לראשונה להחיל מחדש את ריבונותה – ואף תרמה לנפילתו המבורכת של שלטון אסד בסוריה בדצמבר, שחיזבאללה תמך בו לאורך שנים.
אך גם אם המשטר האיראני איבד את הזכות לדרוש אי-התערבות, נותרת השאלה הפרקטית, שכן ההיסטוריה רצופה בניסיונות כושלים לשינוי משטר מבחוץ.
הפלישה לעיראק בתמיכת ארה"ב הפילה את סדאם חוסיין אך חוללה כאוס, מרד ועשרות שנים של סכסוך עדתי. באפגניסטן, עשרים שנות "בניית אומה" קרסו תוך 11 ימים – והביאו את הטליבאן חזרה לשלטון. הפלישה למפרץ החזירים בקובה הייתה אסון שחיזק את פידל קסטרו. הפלת סלבדור איינדה בצ'ילה הולידה דיקטטורה של עשרות שנים. בלוב – כאוס אחרי קדאפי. בוונצואלה – אפס הצלחה.
שינוי משטר אינו בלתי אפשרי אך חייב להיות פנימי. האתגר: האייתולות בנו חברה הנשלטת על ידי פחד, תלות, ומנגנוני ריגול. החברה האזרחית מפוררת, האופוזיציה בגלות מפולגת, ורבים תלויים כלכלית במדינה.
בהתחשב בזה, התרחיש הסביר ביותר הוא הפיכת חצר הנובעת מסדקים בממסד הצבאי, ואולי גם במשמרות המהפכה עצמם. שני הגופים הללו חוו לאחרונה מכות והשפלות, ולא בלתי סביר שהם ינסו להגן על האינטרסים הכספיים שלהם על ידי הקרבת ההנהגה הדתית, החל מהמנהיג העליון בן ה-86, עלי חמינאי.
זו, למעשה, הפרדיגמה האמיתית של אירועים שלעיתים זוכרים ברומנטיות כמהפכות. ברומניה ב-1989, אגף מתון של המפלגה הקומוניסטית ואנשי ביטחון הפנו עורף לצ'אושסקו. במצרים ב-2011, הצבא הגיב להפגנות ענק בהפלת מובארכ – כדי לשמר את מעמדו ואת ההטבות הכלכליות שצבר.
למרות הרטוריקה התקיפה שלו, הנשיא הפגין רתיעה עקבית ממעורבות צבאית ממושכת – ולעיתים אף זלזול בצבא שלו ובבריתות המערב. הוא ביקר את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, נמנע מעימות עם צפון קוריאה, ואפילו לא הגיב צבאית לאחר שאיראן הפילה מזל"ט אמריקאי ב-2019. ובכל זאת, הוא נמשך להצלחות דרמטיות וקרדיט אישי. הצלחת המבצע הישראלי עשויה לפתות מנהיג ששואף להישג היסטורי.
תרחיש שבו טראמפ מנפיק אולטימטום גורף לאיראן, דורש פירוק מיזמי הפרוקסי והטילים שלה, וממצב עצמו כאדריכל "רגע החירות" של איראן – עשוי להתאים לו היטב. מה שיבוא אחר כך עשוי להיות מעניין מאוד.
ברגע של חוסר ודאות קיצוני, דבר אחד אינו מוטל בספק: גם אם תבוא תקופה כאוטית אחרי קריסת המשטר – 90 מיליון אזרחי איראן ראויים ליותר מאשר הכלא התיאוקרטי שבו הם כלואים מאז 1979.
התרעות פיקוד העורף