המלחמה בתוכנית הגרעין האיראנית משקפה גם שאיפה גדולה יותר, משותפת – גם אם לא מוצהרת – לבעלי בריתנו ממערב ועד מזרח: לסיים את השלטון הדתי באיראן. ההיסטוריה העגומה של ניסיונות לשינוי משטר מרסנת דיבורים כאלה – אך הצלחותיה הראשוניות של ישראל במערכה מעניקות להן חיים חדשים ומסקרנים.
השאלה האם המשטר עלול להתמוטט באמת היא בוודאי גורם חשוב בשיקולים של ארה"ב בנוגע להיקף מעורבותה. העמדה הנוכחית של "אי-מעורבות" כמובן אינה סבירה. ישראל לא הייתה פועלת בניגוד לרצון ארה"ב: היא תלויה בה לצורך חלקי חילוף שמחזיקים את חיל האוויר פעיל, עבור מטריה דיפלומטית באו"ם, הגנה משפטית מול בתי דין בינלאומיים, ותמיכה קריטית ביירוט טילים ומל"טים איראניים.
גם העובדה שישראל תקפה בדיוק סביב מועד סיום האולטימטום בן 60 הימים שהציב הנשיא טראמפ לאיראן להיכנס לשיחות משמעותיות – שאיראן הפרה בבוטות, ואף הכריזה על מתקן העשרה חדש יום לפני התקיפה – מצביעה על תיאום. מצד שני, טראמפ נרתע מפעולה צבאית, ולארצות הברית יש כוחות, מתקנים ובסיסים פגיעים ברחבי האזור.
ובכל זאת, רק לארצות הברית יש את היכולת להשמיד את המתקנים התת-קרקעיים בנתנז ובפורדו. ייתכן תרחיש שבו, לאחר שישראל תעשה כל שביכולתה, האפשרות הזו תהפוך למפתה.
עם זאת, סביר להניח שממשל טראמפ ינסה ברגע הנכון לעצור את המלחמה ולחזור למו"מ, אך בעמדה תקיפה יותר. עד כה נדמה היה שארה"ב שואפת לחזור לגרסה מעודכנת של הסכם הגרעין מתקופת אובמה, שממנו פרש טראמפ (לטעמי בטעות) ב-2018.
אבל זה היה לפני ההשפלה שספג המשטר מאז החלה ישראל בתקיפותיה: מטוסי קרב ישראליים שלטו בשמי איראן לאחר שהשמידו את מערכות ההגנה האווירית; שורת בכירים, כולל ראשי הצבא, משמרות המהפכה והמדענים הבכירים בתחום הגרעין, חוסלו; משגרים רבים הושבתו ואתרים גרעיניים רבים ניזוקו קשות. מרבית הטילים ששוגרו מאיראן יורטו.
כך שאולי טראמפ יבחר סוף סוף להוציא את האולטימטום המיוחל כלפי המשטר – לא רק לוויתור על האורניום המועשר, אלא גם לסיום התמיכה במיליציות פרוקסי באזור וכן להפסקת ייצור הטילים הבליסטיים ארוכי-הטווח, שמכוונים בבירור לישראל.
אם איראן תדבוק בעמדותיה הישנות, תקיפה צבאית אמריקאית תהפוך לאפשרות סבירה. מכאן, קל לדמיין הסלמה – במיוחד אם איראן תפגע במטרות אמריקאיות כמו בסיס אל-עודיד בקטאר.
בשלב הזה, ערעור המשטר עצמו עלול להפוך לאופציה מוצהרת. בתרחיש אפשרי, תשתיות האנרגיה המרכזיות של איראן יותקפו, וגם מבני וסמלי שלטון בטהראן – מה שעלול לגרום לפאניקה ולמנוסת האליטה השלטונית מהבירה, ולזרז את קריסת המערכת מבפנים.
בהמשך, ניתן יהיה להאיץ מאמצים לשינוי משטר בדרכים אסטרטגיות: מתקפות סייבר לשיבוש מערכות פיקוד, סנקציות מקסימליות, וקמפיינים מידעיים לחשיפת שחיתות ולעידוד התנגדות. תמיכה שקטה ברשתות דיסידנטים ובידוד דיפלומטי תקיף יכולים לשחוק את אחיזת המשטר עוד יותר.
האם כל זה ניתן להצדקה? האם מדינות אינן שומרות לעצמן את הזכות למשול בעצמן כפי שהן רואות לנכון? שאלות כאלה אף פעם אינן פשוטות – אך במקרה זה, יש קייס ברור לשינוי משטר.
בכמעט כל מדד, הרפובליקה האסלאמית איבדה את הלגיטימיות שלה. היא שולטת ללא הסכמה אמיתית, תוך הסתמכות על דיכוי אלים, צנזורה, ואליטה דתית לא נבחרת ובלתי ניתנת לביקורת. מדובר במשטר אנטי-דמוקרטי במהותו, שאינו מסוגל לרפורמות, וסותר באופן יסודי את שאיפותיה של אוכלוסייה צעירה, עירונית ומודעת גלובלית. המשטר נשען לא על תמיכה עממית אלא על יעילותו בדיכוי, שליטה בכלכלה, ופחד.
ברמה הבינלאומית, הלגיטימיות של איראן נשחקה לחלוטין לאחר שמיזם המיליציות החריב את האזור: חיזבאללה הפך את לבנון למדינה כושלת; חמאס והג'יהאד האסלאמי שימרו את מעגלי המלחמה בעזה ובגדה; החות'ים ערערו את תימן, תקפו מדינות המפרץ והביאו למותם של כ-400 אלף איש; מיליציות שיעיות בעיראק ערערו את הריבונות וזרעו טרור. פירוק זרועות אלו לא רק ישיב את האיזון האזורי – אלא ישחרר את מדינות ערב מעונשה של טהראן.
ישראל כבר התקדמה בכיוון הזה: בסתיו האחרון היא חיסלה למעשה את הנהגת חיזבאללה ונטרלה חלק ניכר מיכולותיו – בתגובה לשנה של ירי רקטות שגרם לעקירת עשרות אלפים בצפון. פעולה זו אפשרה ללבנון להקים ממשלה חדשה, שמתחילה לראשונה להחיל מחדש את ריבונותה – ואף תרמה לנפילתו המבורכת של שלטון אסד בסוריה בדצמבר, שחיזבאללה תמך בו לאורך שנים.
אך גם אם המשטר האיראני איבד את הזכות לדרוש אי-התערבות, נותרת השאלה הפרקטית, שכן ההיסטוריה רצופה בניסיונות כושלים לשינוי משטר מבחוץ.
הפלישה לעיראק בתמיכת ארה"ב הפילה את סדאם חוסיין אך חוללה כאוס, מרד ועשרות שנים של סכסוך עדתי. באפגניסטן, עשרים שנות "בניית אומה" קרסו תוך 11 ימים – והביאו את הטליבאן חזרה לשלטון. הפלישה למפרץ החזירים בקובה הייתה אסון שחיזק את פידל קסטרו. הפלת סלבדור איינדה בצ'ילה הולידה דיקטטורה של עשרות שנים. בלוב – כאוס אחרי קדאפי. בוונצואלה – אפס הצלחה.
המסקנה: שינוי משטר אינו תמיד נידון לכישלון – אך אינו יכול לבוא מבחוץ. אי אפשר "לשחרר" עם שלא מוכן לכך – או כזה שעלול לראות במתערבים את האויב הגדול יותר. איראן היא חברה לאומנית למדי גם אם מרבית תושביה סולדים מהמשטר. התערבות חיצונית עלולה לחזק את נרטיב "המצור" שבו משתמשות משמרות המהפכה כדי להצדיק את קיומן. גולים איראנים שאני מדבר איתם מזהירים מפני כך – על אף שהמשטר שנוא.
שינוי משטר אינו בלתי אפשרי אך חייב להיות פנימי. האתגר: האייתולות בנו חברה הנשלטת על ידי פחד, תלות, ומנגנוני ריגול. החברה האזרחית מפוררת, האופוזיציה בגלות מפולגת, ורבים תלויים כלכלית במדינה.
בהתחשב בזה, התרחיש הסביר ביותר הוא הפיכת חצר הנובעת מסדקים בממסד הצבאי, ואולי גם במשמרות המהפכה עצמם. שני הגופים הללו חוו לאחרונה מכות והשפלות, ולא בלתי סביר שהם ינסו להגן על האינטרסים הכספיים שלהם על ידי הקרבת ההנהגה הדתית, החל מהמנהיג העליון בן ה-86, עלי חמינאי.
זו, למעשה, הפרדיגמה האמיתית של אירועים שלעיתים זוכרים ברומנטיות כמהפכות. ברומניה ב-1989, אגף מתון של המפלגה הקומוניסטית ואנשי ביטחון הפנו עורף לצ'אושסקו. במצרים ב-2011, הצבא הגיב להפגנות ענק בהפלת מובארכ – כדי לשמר את מעמדו ואת ההטבות הכלכליות שצבר.
באיראן, תרחיש כזה יתאפשר ביתר קלות אם האייתולות ייאלצו לברוח מטהראן מחשש לחייהם. האם טראמפ יאשר את הצעדים שיכולים להוביל לכך?
למרות הרטוריקה התקיפה שלו, הנשיא הפגין רתיעה עקבית ממעורבות צבאית ממושכת – ולעיתים אף זלזול בצבא שלו ובבריתות המערב. הוא ביקר את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, נמנע מעימות עם צפון קוריאה, ואפילו לא הגיב צבאית לאחר שאיראן הפילה מזל"ט אמריקאי ב-2019. ובכל זאת, הוא נמשך להצלחות דרמטיות וקרדיט אישי. הצלחת המבצע הישראלי עשויה לפתות מנהיג ששואף להישג היסטורי.
תרחיש שבו טראמפ מנפיק אולטימטום גורף לאיראן, דורש פירוק מיזמי הפרוקסי והטילים שלה, וממצב עצמו כאדריכל "רגע החירות" של איראן – עשוי להתאים לו היטב. מה שיבוא אחר כך עשוי להיות מעניין מאוד.
ברגע של חוסר ודאות קיצוני, דבר אחד אינו מוטל בספק: גם אם תבוא תקופה כאוטית אחרי קריסת המשטר – 90 מיליון אזרחי איראן ראויים ליותר מאשר הכלא התיאוקרטי שבו הם כלואים מאז 1979.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, ויו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים לשעבר ומחברם של שני ספרים על ישראל