הכל נתפר: תרגיל ההונאה של איראן למערב כבר יצא לדרך | עמית יגור

המשטר באיראן נמצא בנקודה ממנה רצה להימנע ככל יכולתו לאורך השנים. נראה שתמיד הכיר בנחיתותו ביחס לישראל ולכן עטף את עצמו בשכבה עבה של שליחים (פרוקסי) שירתיעו את ישראל מהגעה לעימות ישיר איתו ו/או ינהלו מול ישראל את המלחמה אם זו תגיע בסופו של דבר.

כעת, הגיע לסיטואציה הקשה מאוד מבחינתו, ומצבו בכי רע - ללא הנהגה צבאית וביטחונית, ללא חיל אוויר, המנהיג מבודד ובודד (ואולי בדיכאון קשה לפי חלק מהדיווחים), המשגרים על צוותיהם רדופים ומושמדים, מלאי הטילים  יסתיים מתישהו, מתקני הגרעין מופצצים ועימם כל הידע הגרעיני שנצבר לאורך שנים, מתקני האנרגיה מופצצים בחלקם והציבור חש על בשרו את המלחמה ובורח מטהראן לצד תקיפת מטרות שלטון ובנקים.

וכל זה ללא מעורבות אמריקנית מבצעית בהתקפה הצבאית.  לכאורה, בפני המנהיג האיראני, עומדת דילמה - או גרעין או שרידות המשטר. אבל זו חשיבה מערבית קלאסית של "שחור או לבן".  למשטר עצמו  אין באמת ראייה כזו. עבורו זו אינה דילמה -   הוא  ישאף ל- "גם וגם". הקורא ישאל את עצמו בוודאי, איך זה אפשרי והתשובה טמונה בתרחיש הבא:

עם סיומה של תקופת טראמפ כנשיא ארה"ב - תחילת הפרות של ההסכם, הערמת קשיים על הפיקוח הבינ"ל וכרסום מתמיד בהישגי המלחמה תוך שימוש במתק שפתיים, דיבור רך ופנים מחייכות עד ליכולת סף גרעינית (כחלק מהפקת הלקחים של המלחמה לפיה רק יכולת גרעינית תבטיח שרידות).

הקורא ישאל את עצמו בוודאי מדוע רק "זמנית", הלא הסכם הוא הסכם.  התשובה היא כי עלינו להבין כי "הסכם" הוא מינוח מערבי, ובמקרה הנוכחי מדובר בהסכם עם משטר תיאולוגי דתי קיצוני, שזו בכלל סיבת קיומוRaison detere . מה שקדוש בעיניו ולא ניתן להפרה הוא האמונה באל ובמצוותיו, ולא הסכם החתום בידי קבוצת בני אדם מהמערב, וגם זה בכפייה.

במקביל טענה רווחת של מומחי גרעין למיניהם, מהם גם ד"ר (אל"מ במיל') אורי נסים לוי מומחה להגנה גרעינית, היא שההפצצות הצבאיות עמוקות ורחבות ככל שיהיו, לא יהיה בהן למנוע מאיראן להפוך למדינת סף גרעינית בשל העובדה שצברה כבר ידע רב (גם אם ידע רב כבר נפגע יתכן שיש סטודנטים רבים באיראן במקצוע הזה), ניסיון ויכולות (גם אורניום מועשר) ושיטות עבודה ותמיד תוכל לשוב ולייצר את המרכיבים לפצצה, גם אם זה ייקח יותר זמן (שנה וחצי שנתיים ומעלה).

כשברקע התרחיש (תרחיש ה"גם וגם") הזה, שהוא יותר מסביר בעיניי, יש בגדול שלוש חלופות עיקריות למצב הסיום של המלחמה בראייה אסטרטגית:

אופציה א' - השלטון נשאר - ישראל מפסיקה מיד לאחר השמדת מתקני הגרעין. לא ברור אם העם האיראני "ירים את הכפפה" בהמשך. לאור ההערכה באשר לאופיו התיאולוגי של המשטר, והערכתו המפוכחת של מומחה הגרעין באשר ליכולת האיראנית להפוך מחדש למדינת סף גרעינית – סביר שזו החלופה הפחות טובה לישראל.

אופציה ב' - קריסה של השלטון מעצמו בתום המהלכים הצבאיים – סבירות גבוהה לכאוס ואפשרות להשתלטות גורמים עויינים ומדינות כמו רוסיה, סין או תורכיה על איראן ועל משאבי האנרגיה הרבים שלה. המשמעויות לאזור ולעולם ברורות.

אופציה ג' - הסכם כניעה והעברת שלטון מסודרת בהובלת ארה"ב לגוף מנהל כלשהו/גוף אופוזיציוני כחלק מתקופת מעבר קצרה, לקראת עריכת בחירות חופשיות באיראן.

בהקשר הזה מנגנון הפיקוח על הגרעין באיראן צריך להיות קבוע ורצוף - או באמצעות השתלטות של ארה"ב וכמה ממדינות אירופה על אתרי הגרעין והפיכתם לאקס טריטוריה בשליטה חיצונית, או באמצעות מנגנון אכיפה חזקה מבחוץ בדומה לזה המופעל כיום בלבנון - כשניסיונות מדי פעם להקים מחדש מתקני ייצור גרעיניים (בהנחה שיהיה מודיעין), יותקפו ע"י ארה"ב ואולי שותפות נוספות.