לקראת הערב התחילו דיבורים על תקיפה באיראן. שאלתי בוואטסאפ ידיד שלי, איש שב"כ לשעבר, אם אני צריכה להצטייד בהמון אוכל ומים. “יש עוד סבב שיחות" בשבוע הבא, אמר לי, “הכל טוב". אחרי המקלחת הייתי כל כך מותשת שנרדמתי על הספה ושעתיים אחרי כן התעוררתי לקול אזעקה. המצחיק הוא (צחוק מריר ומאולץ כמובן) שלהבדיל מ־7 באוקטובר ליבי לא הלם בקרבי, לא נבהלתי יותר מדי ולא נחפזתי בצעקות שבר אל הממ"ד. נעמדתי, נתתי מבט לטלוויזיה, שעליה התנוססה הכותרת “צה"ל תוקף באיראן" והלכתי אל הממ"ד. המחירים בחריש כל כך נמוכים, שלגפן יש שני חדרים: אחד מתפקד כחדר יצירה ומשחקים, והממ"ד כחדר השינה שלה, כך שלא הייתי צריכה להעיר אותה. הדלקתי את מנורת הלילה שבה אנחנו אף פעם לא משתמשות, וסגרתי את הדלת אחריי.
זה היה צריך לקרות, כי ח'מינאי הוא לא אדם לשחק איתו. לא כי הוא שיא הטכנולוגיה, התבונה והאסטרטגיה, אלא רק כי הוא פנאט, איש דת קיצוני רע ומר ותאב בצע ודם. כל אדם המנכס את דתו כדי להקצין משהו, הוא אדם שיש לגדוע, בכל דרך אפשרית. הרבה פעמים עברה לי בראש מחשבת “הכפתור האדום" ומי ילחץ עליו קודם. אני שמחה שלא אפשרנו לו לעשות זאת, ושמחה שהפקנו לקחים ובכל פעם שנרשם הישג ועוד הישג, במהלך הלילה והיום שלאחריו, ושדר הטלוויזיה אמר “תירגעו עם האופוריה", החלשתי ולו כדי להמשיך עם האופוריה, ומגיע לנו להיות באופוריה. אין צבא כמו שלנו, לאף אחד, עילוי, בכל תחום אפשרי, בים, באוויר וביבשה. שאפו לכולכם.
בשבת, אחרי שעשינו יצירות, כתבנו יחד ספר ילדים, הדפסנו אותו וחילקנו בתיבות הדואר לכל השכנים, אחרי שהקראתי לה סיפורים ואחרי שהרשיתי לה להיות מול הטאבלט פי 200 משבת רגילה, הבנתי שהיא כבר די מיואשת, החלטתי לנסוע לאחותי שגרה כמה רחובות ממני פה בחריש. שגפן תראה אנשים, תשחק עם אחיינים שלי וגם אני אהיה עם בת המשפחה הקרובה אליי ביותר. כל כך קרובה, שחסמה לי את הדלת כשרציתי ללכת שעתיים אחרי כן ואמרה: “היום תהיה מתקפה משוגעת, אתן נשארות לישון פה, הזמנתי פיצה לכולם".
זהו, לא נותר לי עוד מה להוסיף, והזמן עד שיירד הערב ותבוא האזעקה הבאה גם כך דוחק. המון חיילים הגיעו לאבטח את חריש, הבטחתי לגפן שנכין פסטה ענקית, קבבים וקופסה עם סלט גדול ונלך להביא להם. אשים שירים ברקע ואקרא לה. גם בתוך מלחמה חייבת להיות לה ילדות, אחרת למה ובשביל מה?
התרעות פיקוד העורף