בבוקרו של יום חמישי נסעתי לקיבוץ רבדים הסמוך לגדרה. התבקשתי להעביר סדנת חיזוק לרופאי המשפחה של אחת מקופות החולים בארץ. בשבע וחצי הורדתי את בתי בגן, קצת נחמץ לי הלב מכך שהיא השלישית שהגיעה, בדרך כלל אנחנו האחרונות, אבל נישקתי אותה ומיהרתי חזרה לרכב, אפילו קפה מהמאפייה הסמוכה לא קניתי. הנסיעה מחריש להרצאות ולסדנאות שלי, שרובן במרכז או דרומה לו, מתישה ומכאיבה לי. זו אחת הסיבות לכך ששבוע קודם לכן פרסמתי בפייסבוק פוסט שבו אני מבקשת מקהל קוראיי לעזור לי למצוא דירה בחולון, בת ים או ראשון לציון.
הסדנה הייתה מרגשת מאוד, כל כך הרבה הם עוברים אל מול המטופלים שלהם, שרק הדמעות שזלגו שם יוכלו לספר. גדולתו של רופא, או של כל אדם המוגדר כ"מטפל", נמדדת לא רק ביכולותיו המקצועיות כי אם גם במסוגלות שלו להניח את צרותיו וכאביו בצד, ולסגל הרבה אמפתיה לזה שמולו.
שריינתי מראש בייביסיטר שתיקח את גפן מהגן וגם תרדים אותה בלילה, מה שאני לא נוהגת לעשות. אבל הזמן דוחק, בעוד פחות מחודש היא תסיים את הגן בחריש ועדיין לא רשומה לאף עיר לשנה הבאה, וגם חוזה השכירות שלי פה תכף נגמר. סיימתי את הסדנה ונסעתי לשתי דירות בראשון לציון, אחת הייתה ישנה מאוד, ובכלל לא מה שהציגו בתמונות, אני יכולה להישבע שנעזרו ב־AI, ובכל זאת בעלת הדירה המשיכה להתלהב ולהראות לי את מקומות האחסון, מתעלמת במכוון מזה שהדירה מתפרקת, ישנה ומדיפה ריח של פגר.
את הדירה השנייה אהבתי מאוד, היא התאימה בדיוק לצרכינו, הבניין היה מטופח, היו בה ממ"ד ומרפסת שמש. כמעט שלפתי עט לחתום על חוזה, עד שלמען ההגינות, גילתה לי השוכרת הנוכחית שבאחת הווילות היפות, המשתקפות מאותה המרפסת, יש מנהג מסורתי ורב־שנים הקרוא “קריוקי בחמישי". עוד הוסיפה שלא המשטרה, לא הפיקוח ולא העירייה הצליחו להפסיק את זה ואם יש לי רגישות לרעש, כדאי שאדע. שלוש דקות אחר כך הייתי שוב ברכב וניסיתי שלא לדפוק על ההגה בזעם.
בחולון הדירה הייתה מתוקה להפליא ואפילו ממוקמת מול הפיצרייה שאליה נהג אבי לקחת אותנו בילדותי בעיר, אבל לא היה בה ממ"ד, וקול אמי המנוחה המאיימת עליי “שלא תעזי לקחת את גפן למקום בלי ממ"ד" נשמע למרחקים.
הגעתי לבת ים, גם בה גדלתי. כל משפחתו של אבי גרה שם, שמונה אחים במספר, וגם רוב ילדיהם לא עזבו את העיר. החגים עדיין נחגגים שם. העזתי להעלות את התקציב שלי בעוד 500 שקל (אף שגם כך היה גבוה) ולבחון דירה קרובה לים. מאוד אהבתי אותה, הים באמת נשקף בחלק מחלונותיה, היא הייתה מרווחת ועם אנרגיה טובה. סיכמתי עם בעל הדירה שיבדוק ויוודא שאין שום כוונה לבצע תמ"א בשלוש השנים הקרובות, כי אני לא מעבירה את בתי שוב, ואם אקבל תשובה חיובית, באוגוסט נהיה בת־ימיות. אגב, יש לציין שגם מערכת החינוך של העיר מקבלת לאחרונה המון תווי מצוינות. בעל הדירה הבטיח לעשות כן, וסוף־סוף, אחרי יום ארוך, אכלתי סושי קטן בטיילת ונסעתי חזרה, שעה וחצי עד חריש.
לקראת הערב התחילו דיבורים על תקיפה באיראן. שאלתי בוואטסאפ ידיד שלי, איש שב"כ לשעבר, אם אני צריכה להצטייד בהמון אוכל ומים. “יש עוד סבב שיחות" בשבוע הבא, אמר לי, “הכל טוב". אחרי המקלחת הייתי כל כך מותשת שנרדמתי על הספה ושעתיים אחרי כן התעוררתי לקול אזעקה. המצחיק הוא (צחוק מריר ומאולץ כמובן) שלהבדיל מ־7 באוקטובר ליבי לא הלם בקרבי, לא נבהלתי יותר מדי ולא נחפזתי בצעקות שבר אל הממ"ד. נעמדתי, נתתי מבט לטלוויזיה, שעליה התנוססה הכותרת “צה"ל תוקף באיראן" והלכתי אל הממ"ד. המחירים בחריש כל כך נמוכים, שלגפן יש שני חדרים: אחד מתפקד כחדר יצירה ומשחקים, והממ"ד כחדר השינה שלה, כך שלא הייתי צריכה להעיר אותה. הדלקתי את מנורת הלילה שבה אנחנו אף פעם לא משתמשות, וסגרתי את הדלת אחריי.
זה היה צריך לקרות, כי ח'מינאי הוא לא אדם לשחק איתו. לא כי הוא שיא הטכנולוגיה, התבונה והאסטרטגיה, אלא רק כי הוא פנאט, איש דת קיצוני רע ומר ותאב בצע ודם. כל אדם המנכס את דתו כדי להקצין משהו, הוא אדם שיש לגדוע, בכל דרך אפשרית. הרבה פעמים עברה לי בראש מחשבת “הכפתור האדום" ומי ילחץ עליו קודם. אני שמחה שלא אפשרנו לו לעשות זאת, ושמחה שהפקנו לקחים ובכל פעם שנרשם הישג ועוד הישג, במהלך הלילה והיום שלאחריו, ושדר הטלוויזיה אמר “תירגעו עם האופוריה", החלשתי ולו כדי להמשיך עם האופוריה, ומגיע לנו להיות באופוריה. אין צבא כמו שלנו, לאף אחד, עילוי, בכל תחום אפשרי, בים, באוויר וביבשה. שאפו לכולכם.
בשבת, אחרי שעשינו יצירות, כתבנו יחד ספר ילדים, הדפסנו אותו וחילקנו בתיבות הדואר לכל השכנים, אחרי שהקראתי לה סיפורים ואחרי שהרשיתי לה להיות מול הטאבלט פי 200 משבת רגילה, הבנתי שהיא כבר די מיואשת, החלטתי לנסוע לאחותי שגרה כמה רחובות ממני פה בחריש. שגפן תראה אנשים, תשחק עם אחיינים שלי וגם אני אהיה עם בת המשפחה הקרובה אליי ביותר. כל כך קרובה, שחסמה לי את הדלת כשרציתי ללכת שעתיים אחרי כן ואמרה: “היום תהיה מתקפה משוגעת, אתן נשארות לישון פה, הזמנתי פיצה לכולם".
איראן באמת לא חסה. בלילה נדדנו לא פעם בין הממ"ד שבו ישנו הילדים, לסלון, להתעדכן בעוד פרטים ואז שוב לממ"ד לקבל בשורות איוב על הבניין ברחובות ועל הבניין בבת ים, וכשאחד הכתבים אמר “יש ילדים לכודים", ביקשתי מאחותי שתנמיך, כדי שאם במקרה אחד מהילדים שלנו, שנמצאים בקרבנו, מתחזה לישן, או חצי ער, לא יפגעו בו המילים וישרטו את מה שבריא. גם ככה הילדים האלו נולדו לקורונה ומאז הם חווים רק טרגדיות. איזה מין ילדות רעה זו.
מתישהו נרדמנו כולנו בממ"ד, חוץ מגיסתי ההריונית, שלא יכלה לסבול את החנק. “אני מעדיפה לחבק טיל בליסטי", אמרה ויצאה אל מיטתה. בבוקר, כשהתעוררנו, ראיתי מה קרה: בין ההישגים הרבים, תמונות הבניינים ההרוסים, כוחות הביטחון בחזית ובעורף והכתבים שעמדו בחזית כל בית חולים, ראיתי את המילים “ביניהם שלושה ילדים", והמילים האלה חזרו גם כשהלבשתי את בתי במהירות וחזרנו הביתה, והמילים האלה חזרו כשהכנתי לה פתיתים ונקניקיות, וכששמתי לה סרט, וכשנכנסתי לחדר, ועד לרגעים אלו שבהם אני כותבת אליכם, השורה הזו עדיין יורה בי צרורות ומכאיבה לי כל כך. “הם היו בפיג'מות", הוסיף אחד המחלצים את מה ששבר אותי סופית והביא איתו כאב גדול. צריך אי מיוחד, ניטרלי, שאליו יועברו לפני כל מלחמה כל הילדים וייאספו רק כשדגלים לבנים או דגלי שלום מונפים. איך אבא אומר קדיש על ילד שלפני רגע ישן לו במיטתו, יא ריבון העולמים, איך? ראיתי את בת ים, והיא הרוסה, מפוחדת ומלאה בדם. זו לא עיר החופש של ילדותי, ההרס מכסה אותה ומתחתיו, ילדים.
פעם נסעתי לבד לצפות במחזה “הילד חולם" של חנוך לוין, אני עוד זוכרת את הילד עומד על מיטתו, רגע לפני פלישת הנאצים, הוא לבוש כותונת לבנה חפה מכל כתם או קמט ולצידיו הוריו המחויכים. ואז הוא פוצח במונולוג קצר, אולי אחד היפים ששמעתי בחיי, כמו שרק חנוך לוין יכול היה לכתוב: “אני אוהב לקום מדי פעם בלילה משינה עמוקה ולגלות שהכל על מקומו, שאבי ואמי והחדר, וכל הספרים והצעצועים, הכל ישנו, והחיים הם רגילים, ריח דגים מבושלים מהמטבח, והרדיו עוד מנגן, והשלווה הפשוטה על פני אמי חזקה מסבך החלומות... העולם הוא מקום טוב ועליז, אני ממליץ עליו לכולם, אני ממליץ לאלה שעוד לא נולדו להזדרז להיוולד: לא תתחרטו!".
זהו, לא נותר לי עוד מה להוסיף, והזמן עד שיירד הערב ותבוא האזעקה הבאה גם כך דוחק. המון חיילים הגיעו לאבטח את חריש, הבטחתי לגפן שנכין פסטה ענקית, קבבים וקופסה עם סלט גדול ונלך להביא להם. אשים שירים ברקע ואקרא לה. גם בתוך מלחמה חייבת להיות לה ילדות, אחרת למה ובשביל מה?