הבעיה הפלסטינית קיימת מאז תחילת הציונות, אך קיבלה צביון חדש לאחר מלחמת ששת הימים, שבמהלכה כבשה ישראל את רצועת עזה ואת הגדה המערבית. בעקבות זאת נמצאת תחת שליטתה מרבית הציבור הפלסטיני. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הממשלה, שהייתה ממשלת אחדות לאומית, לספח את מזרח ירושלים וסביבתה, ולהעניק זכות תושבוּת לפלסטינים בשטח שסופח. כיום יש בירושלים כ־400 אלף פלסטינים בעלי תושבות ישראלית. חלקם זכו בינתיים גם באזרחות.
בהסכם השלום עם מצרים חתם בגין על אוטונומיה לפלסטינים, אולם את החלק הזה בהסכם החליט להפר. מאז בחר הימין במדיניות שלפיה אין בעיה פלסטינית, כשאומנם יש טרור פלסטיני – שאותו ניתן לפתור רק בכוח.
אזורי יהודה ושומרון מתנהלים בחסות משחק כפול. העמדה הישראלית הרשמית היא שיהודה ושומרון הם מחוץ לגבולות המדינה. אף אחת מממשלות הימין (גם לא הממשלה הנוכחית של "ימין על מלא") לא העזה להחליט על סיפוח שטחים ביהודה ושומרון. בה בעת המדינה עושה הכל לעידוד ההתנחלות, כשהיא מעניקה למתנחלים תחושה שהם חיים בשטח ריבוני ישראלי וכפופים לחוקי מדינת ישראל.
לכל זה מצטרף טרור ערבי בשטחים, הגולש גם לישראל, כאשר בשלב הנוכחי מצליחה ישראל במידה רבה לצמצם את היקפו. לעומתו, צץ בשטחים טרור יהודי כלפי פלסטינים, שאינם זוכים להגנה ראויה. מבחינת הימין הקיצוני נדמה אולי כי המצב משתפר ואחיזתנו בשטחים רק מתחזקת. המציאות, שאולי אינה כה גלויה לעין, היא שונה.
למצב הבלתי נסבל שנוצר ביהודה ושומרון יש מחיר כבד. היו לכך בעבר מספר ביטויים, למשל בכך שהאיחוד האירופי מקפיד כי הסכמי הסחר עימו לא יחולו על השטחים ועל מה שמייצרים ומגדלים בהם. אולם הביטוי העיקרי לנזקי העמדה הישראלית הוא הגידול העצום בתמיכה בפלסטינים, למרות מעשי הטרור הזוועתיים שהם ממשיכים לבצע.
במקביל נרשמת ירידה דרמטית במעמדה המדיני והציבורי של ישראל, תוך עלייה בעוינות כלפיה לא רק באירופה, אלא גם בארצות הברית (לרבות בחלקים נרחבים של היהדות האמריקאית), בקנדה ובבריטניה, ולמרבה התדהמה - גם באוסטרליה.
היעדר אופק לפתרון
אולי יש מי שנדמה לו שזה "לא נעים, אבל לא נורא", אך הדברים מקבלים יותר ויותר ביטויים מעשיים. ב־7 באוקטובר ביצע חמאס מעשי זוועה נוראיים, וישראל יצאה למלחמה שאין צודקת ממנה. אך הנה, כעבור חודשים אחדים, מוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, ומציב אותם במעמד שווה למנהיגי הטרור מוחמד דף ויחיא סנוואר, שבינתיים הלכו לעולמם.
במקביל ניצבת ישראל בפני הסכנה האיראנית, שמקורה במהפכה שביצע האייתוללה חומייני במדינה זו בשנת 1979. במהלך שנים עשתה ישראל לא מעט כדי לעכב את פיתוח הנשק הגרעיני באיראן. וכאן ברור שלהיעדר פתרון לבעיה הפלסטינית יש השלכות כבדות על המאבק הקיומי מול איראן.
עם פרוץ המלחמה עם איראן, שותק נמל התעופה בן־גוריון, וישראל נמצאת במצור. סיבה אחת לכך נעוצה בחוסר היעילות של ממשלת ישראל ומשרד התחבורה, שלא דאגו לקיום תחבורה ימית יעילה. מעבר לכך, יש לנו הסכמי שלום עם ירדן ומצרים. לכאורה אין קושי לנסוע לשם ברכב ולטוס ממדינות אלה. אנשים מעטים גם עושים זאת, אבל למרבה הצער, זה פתרון לא מעשי. ישראל מקיימת קשרים ביטחוניים וקשרים כלכליים מסוימים עם מדינות אלה, אבל האיבה של עמי ירדן ומצרים כלפינו מגיעה לממדים שיצרו למעשה מצור יבשתי בגבול המזרחי והדרומי שלנו.
ושוב, אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא היעדר אופק לפתרון הבעיה הפלסטינית - גורם שהחריף בעקבות הימשכותה של מלחמת עזה. הסדר לבעיה הפלסטינית, ואפילו הפגנת רצון אמיתי להגיע להסדר כזה – היה בכוחם לשפר בצורה דרמטית את יחסינו עם ירדן, עם מצרים וגם עם טורקיה. אולם הסדר מדיני שיתייחס לפלסטינים לא קיים בסדר היום של הממשלה הנוכחית (שהגיעה בשעתו להסדרי שקט מדומה תמורת תשלום דמי חסות לחמאס).
ובכל זאת, השאלה היא מדוע התמיכה בנו במלחמה הצודקת נגד איראן היא כה דלה וצנועה? התשובה לכך נעוצה במעמדה המדיני והציבורי הירוד של ישראל, פרי הבעיה הפלסטינית. ישראל איננה מדינה אהודה, וכל שניתן לומר הוא שאיראן שנואה יותר. יש לקוות שהמאבק בשלטון הזוועות האיראני יסתיים בהצלחה, ושהאיום האיראני יוסר.
במילים אחרות, פתרון הבעיה האיראנית, שיש לקוות שיושג, לא פותר את הבעיה הפלסטינית. הסוגיה הפלסטינית היא נפרדת. פתרונה קשה ומסובך, אך הוא מגביר את הסיכוי לשלום אזורי, ויתרום לשיקום מעמדנו בעולם.
התרעות פיקוד העורף