מדוע על המערב להתייצב לצד ישראל מול איראן

התקיפות הישראליות על מתקני גרעין ואתרים צבאיים באיראן, והתגובה האיראנית בירי על ערים בישראל, טלטלו את המערכת הגיאופוליטית. יש מי שקוראים לריסון — כאילו זהו ערך מוסרי או אסטרטגי בפני עצמו. אך כמי שכיהן כראש ממשלה במדינה חברה בנאט"ו, אני מבקש לומר בבירור: מגיע הרגע שבו ריסון הופך לפחדנות, ועמימות הופכת לשותפות לפשע. זהו רגע כזה.

הרפובליקה האסלאמית של איראן איננה רק יריבה של ישראל. היא גם לא רק מעצמה אזורית עם מדיניות חוץ מטרידה. מדובר במשטר סורר שחטף אחת מהציוויליזציות העתיקות והמתקדמות בעולם – והפך אותה לכלי לטרור, דיכוי, וחוסר יציבות. איראן עומדת בלב כמעט כל משבר גדול במזרח התיכון בעשורים האחרונים – ולא במקרה, אלא במתכוון.

מתמיכתה במורדים החות'ים בתימן, שירו טילים לעבר מטרות אזרחיות ומסחריות ושיבשו את הסחר הימי העולמי; דרך חזבאללה בלבנון, שהחזיק מדינה שלמה כבת ערובה בזמן שהוא בנה ארסנל רקטות גדול מזה של רוב הצבאות הלאומיים; ועד המיליציות השיעיות שהחלישו  את ריבונותה של עיראק – המשטר הזה בנה בקפדנות רשת של שליחים שמטרתה למוטט את הסדר האזורי.

איראן גם מימנה וחימשה את חמאס – שביצע את הטבח המחריד באזרחים ישראלים ב־7 באוקטובר, כולל ילדים וזקנים – טבח שאמור היה להסיר כל ספק לגבי טבעו האמיתי של הארגון. המשטר תמך בדיקטטורה הרצחנית של בשאר אל־אסד בסוריה, עזר לה לדכא מרד עממי בעזרת נשק כימי ופצצות חבית – עד התמוטטותו הסופית של המשטר בדצמבר האחרון. איראן גם מנסה לערער את יציבות ירדן – בעלת ברית חשובה של המערב ועמוד תווך של מתינות אזורית. ובמקביל – קידמה תוכנית גרעין עטופת שקרים כל כך שיטתיים, עד שגם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כבר מתקשה למצוא דרכים דיפלומטיות להביע את דאגתה.

ובכל זאת, רבים מדי במערב ממשיכים להתנהג כאילו קיימת סימטריה מוסרית או אסטרטגית בין המשטר האיראני לבין מדינת ישראל הדמוקרטית – שלמרות ביקורת על ממשלתה, היא עדיין חברה פתוחה, בעלת ברית של המערב, וקורבן לתוקפנות מתמשכת. רבים מתפתלים, רק כדי לא להיראות חד-צדדיים – גם כשכל העובדות זועקות אחרת.

חשוב להבהיר: משטר האייתוללות אינו סתם "לא מובן כהלכה" או זקוק לרפורמה. מדובר בדיקטטורה תיאוקרטית, שמתקיימת באמצעות דיכוי פנימי ויצירת כאוס חיצוני.

הסירוב של המערב לקרוא לילד בשמו כבר גרמה לנזק עצום. מדיניות הפיוס והאיזון הכוזב יצרו ריק – ואיראן מיהרה למלא אותו. הדיפלומטיה לעולם אינה מיותרת – אך אסור שתתקיים בריק ערכי. כאשר איראן משתמשת בשיחות לא כדי לקדם שלום, אלא כדי לקנות זמן – דיפלומטיה לשמה הופכת לאשליה מסוכנת.

אני מדבר לא רק כראש ממשלה לשעבר, אלא גם כמי שכיהן בתפקידי מדיניות חוץ וכראש המודיעין הלאומי. מדינתי, רומניה, שמרה על קשרים עם ישראל גם בתקופת הקומוניזם – אך זו שאלה עקרונית הרבה יותר.

אני מבין היטב את השיקולים שמאחורי הריסון הרשמי. אבל אני גם מבין היסטוריה. אירופה של שנות השלושים הראתה מה קורה כשהדמוקרטיות מעדיפות שקט מדומה ומרמות את עצמן. עליית היטלר לא הייתה בלתי נמנעת – היא התאפשרה בגלל חוסר הנחישות של המערב כשהכוח הנאצי עוד היה שברירי. הדוקטרינה של אי-עימות בכל מחיר לא מנעה מלחמה – היא דווקא שתגיע, והביאה לאחת הקטסטרופליות בתולדות האנושות.

ב־1956, המערב טעה בכך שלא התייצב לצד הונגריה מול הפלישה הסובייטית. ב־2013, טעה בכך שלא העניש את אסד על חציית "הקו האדום" עם נשק כימי. היום, אסור להוסיף כישלון נוסף לרשימה הזו.

חלק מהקולות במערב מזהירים שהתקיפה הישראלית תוביל להסלמה. אך האמת היא שישראל עשתה את מה שרבים במערב מודים בשיחות סגורות שהיה צריך להיעשות. היא פעלה כי לא נותרה לה ברירה. התקדמותה של איראן לעבר פריצה גרעינית, בליווי תחושת חסינות הולכת וגוברת – חייבו פעולה.

האלטרנטיבה הייתה להמתין עד שמשטר ג'נוסידלי ישלים את מרכיב ההרס הסופי בארסנל שלו. אף ממשלה אחראית לא הייתה יכולה להרשות זאת. ואף בעלת ברית של ישראל לא אמורה לצפות ממנה לכך. אל תבלבלו בין הדמוקרטיה הבלתי מושלמת של ישראל לבין הדיקטטורה המושלמת של איראן. אל תדרשו מישראל רף מוסרי שאינכם מוכנים להחיל על עצמכם תחת איום קיומי. ובעיקר – אל תבלבלו בין דיפלומטיה לבין אשליה עצמית.

על הברית המערבית להפגין אחדות – לא רק מאחורי דלתיים סגורות, אלא באופן פומבי וגאה. יש לומר בפה מלא שישראל פעלה מתוך הגנה עצמית – ולפעול להגנה על הסדר האזורי והעולמי שמאויים על ידי ההפקרות של איראן.

אני קורא למדינות נאט"ו ולמנהיגי האיחוד האירופי לנהוג באופן ברור ולא יסתפק בהפסקת אש אלא לדרוש שינוי מהותי: פירוק רשת המיליציות של איראן. ויש גם לומר בבירור: העם האיראני ראוי לטוב יותר ממשטר שבזבז את עושרו ומורשתו על מסע חתרנות אזורי. בטווח הארוך, השלום האמיתי ה יבוא כאשר איראן תשוב להיות מדינה נורמלית שנוטשת את מאבקה המתמיד עם העולם.

זה לא יושג דרך תקוות שווא או רפיון. העולם חייב להכיר באיזה רגע הוא נמצא כעת.