דמיינו לוח שח-מט ענקי, אבל במקום כלים מעץ מתגלגלים עליו רקטות, פוסטים בטיקטוק, הפגנות בכבישים ודד-ליינים בבית הלבן. מעל הלוח תלוי שעון משחק, ובכל פעם שמחוגיו זזים התמונה משתנה לפני שמישהו בכלל נגע בכלי המשחק.
ארבע שנים אחר כך, ב-30 באפריל 2018, הוא תפס את המומנטום. במצגת “Iran Lied” הוא הוציא לבמה ארגזי דיסקים וקלסרים, והכריז שהאיראנים הסתירו את תוכניתם הגרעינית. החומר לא היה חדש, אך העיתוי היה מושלם: שבועות אחדים לפני שהקונגרס האמריקאי הכריע אם לפרוש מהסכם הגרעין. במקום עוד נאום, נתניהו “הקפיא את השעון” של וושינגטון, והכתיב את סדר היום התקשורתי בדיוק כשמחוקקים רצו נגד דדליין.
שנית, רעיון היעילות הקולקטיבית מלמד שהמוחים ימשיכו לבוא כל עוד הם מאמינים שהמאמץ משפיע, וכל עיכוב חקיקה הוא “בונוס” שמטעין מוטיבציה. לבסוף, נורמות הדדיות - “אם החברים שלי שם, גם אני”. אלו הופכות את מוצאי השבת לטקס אזרחי קבוע. תחת אור הזרקורים הבין לאומי נתניהו מציג את המחאה כהוכחה חיה שישראל איננה דיקטטורה - ומהר מאוד המשוואה מתהפכת: הפגנות משמרות לגיטימציה חיצונית, בעוד התמשכות הוויכוח שוחקת את כוחה של ההתנגדות מבפנים.
חשוב לציין, אפקטים חברתיים אלו ונוספים הם (לעניות דעתו של כותב הטור) הסיבה שביבי אינו מושא הכעס הלאומי, אלא אפקט ברירת המחדל שהציב בפני ישראלים כה רבים. אזרח שרוצה להתנגד למלחמה או להביא לסיומה נדרש להתנגד לכוחות חברתיים ולהסתכן בתחושת חוסר שייכות וקונפליקט פנימי עצום.
כך הפך האלגוריתם למלכה חדשה בלוח, מהירה מכל דיפלומט או טיל. פוסט מחודד מוכפל בתוך דקות ועולה שוב ושוב בפידים, ולכן כל הצדדים מעלים תכנים קיצוניים כדי לא להיעלם. נתניהו למד לנצל את הלולאה - גם במחיר הסלמה פנימית.
חלוקת התפקידים הזו יוצרת חלון הזדמנות נדיר: כל דקת שחיקה נוספת בזירה הדיפלומטית שבה האמריקאים “נותנים צ’אנס לשיחות” מלוּוה בפעולה ישראלית שמזיזה את הלוח בפועל. כך הופכת משיכת הזמן של נתניהו לכלי אסטרטגי שמאפשר “לשנות את הכללים” בלי להצהיר על כך רשמית. ישראל מרוויחה עוד שנים של עליונות ביטחונית, ארצות הברית שומרת על תדמית של מתווכת, ואיראן נאבקת עם שעון שמתקתק בשני קצבים מנוגדים.
החברה הישראלית אומנם משלמת בעייפות ובקרעים פנימיים, אבל בעיני נתניהו (וזה אולי סוד כוחו) זו תמורה הגיונית למהלך שיכריע את הצדקתה הקיומית של מדינת ישראל דורות קדימה.