כשנוצר המצב שבו הייתה סבירות גבוהה שאיראן קרובה לפתח את מנגנון הפיצוץ הגרעיני, כשהסוכנות הבינלאומית של האו”ם לאנרגיה אטומית הצהירה בדוח חריג שאיראן מחזיקה ב־408 קילו של אורניום מועשר – כ־90% מהדרוש כדי לייצר נשק גרעיני, כשאיראן מנעה מהסוכנות פיקוח יעיל על מתקני הגרעין שלה – זו הייתה השעה שבה מדינות אירופה המערבית היו אמורות לצאת למתקפה אווירית מתואמת כדי להשמיד את כל מערך המחקר והייצור שנועד לפיתוח נשק גרעיני.
אבל הן מסרבות ללמוד מהניסיון שלהן. מתנהלות כאילו אין זה עניינן. מסרבות ליטול באומץ את האחריות וממשיכות במדיניות של פיוס התוקפן, ויתורים על חשבון מדינה שלישית, והענקת מרחב זמן לתוקפן להתעצמות גוברת. נשק גרעיני בידי משטר האייתולות, הכופה משטר דתי קיצוני על עמו, יהפוך מדינה תוקפנית זו לחזקה מדי מול כל ארצות המזרח התיכון, כולל טורקיה. זוהי מדינה שבמקום לדאוג למצב הכלכלי והחברתי של אוכלוסייתה דואגת לפתח ולהזין ארגוני טרור ולבנות כוח צבאי התקפי.
בשנת 1938, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחתם בין גרמניה הנאצית ובין אנגליה, צרפת ואיטליה הסכם מינכן הידוע לשמצה. על פי הסכם זה הסכימו אנגליה וצרפת כי צ’כוסלובקיה תוותר על חבל הסודטים ותעבירו לגרמניה. כך העניקו בריטניה וצרפת להיטלר זמן נוסף של חצי שנה כדי לבנות את צבאו, קודם שתקף את פולין. הלקח ההיסטורי היה ברור לכל: אינך מפייס או מזין את התוקף. עליך להנחית מכה מוקדמת לפני שהוא מגיע לשיא כוחו. לפני שהוא נעשה חזק מדי. לקח זה לא נלמד על ידי מדינות אירופה, או שהוא נלמד – אבל תמיד נוח יותר לדחות, להסס ולהמתין, במקום ליטול אחריות.
התרעות פיקוד העורף