לפני כחודש, יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד עמד על דוכן הכנסת ותקף את ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהוא מאשים אותו בהרס מערכת היחסים האסטרטגית החשובה ביותר של ישראל. "אמרתי לך פעם שאתה לא מבין את אמריקה החדשה - ואתה התעקשת שאתה בעניינים. הוויכוח הזה נגמר. מעולם לא היה שפל כזה ביחסים. איבדת את טראמפ".
בסרטון שתועד מהנאום, נתניהו לא ענה במילים. במקום זאת, הוא הרים את יד ימין, הצמיד את האצבעות בתנועה הישראלית המוכרת והצביע כלפי מעלה — מחווה שקטה של סבלנות. כמעט חודש אחרי, אנחנו מבינים למה הוא התכוון. כאשר ישראל תקפה את איראן ביום שישי האחרון, ופגעה בלב תשתיות הגרעין של הרפובליקה האסלאמית, התברר שזו לא הייתה פעולה אימפולסיבית - נתניהו שיחק משחק ארוך.
וזה לא היה רק תכנון צבאי ישראלי, אלא גם קמפיין דיפלומטי עמוק ומתוזמן היטב מול וושינגטון. כבר במאי ידעו נתניהו והשר לנושאים אסטרטגיים רון דרמר היכן דונלד טראמפ עומד. הנשיא אולי לא נתן אור ירוק לתקיפה, אבל גם לא הניף שלט עצור. בעבור ישראל, זה היה משמעותי - במיוחד מנשיא אמריקאי. אבל זה היה רק הצעד הראשון.
מהרגע הראשון היה ברור לישראל שהיא מוגבלת ביכולותיה לפעול לבדה. אמנם חיל האוויר יכול היה לפגוע בנתנז, באיספהאן ואולי אפילו לעשות משהו בפורדו, אבל כדי לעכב את תכנית הגרעין האיראנית בשנים ולא רק בחודשים, ארצות הברית הייתה חייבת להצטרף. וזה בדיוק מה שקרה בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, כאשר ארה"ב פתחה גם היא במתקפה והשמידה את שלושת המתקנים. הערכת הנזק המלאה עוד תבוא, אבל דבר אחד כבר ברור: זה לא היה רק הישג צבאי - זו הייתה גם הצלחה דיפלומטית.
המתקפה סימנה שיא חדש בשיתוף הפעולה בין ישראל לארה"ב, ומהווה היפוך מסלול ביחס למה שנראה בתחילת ינואר, כשדונלד טראמפ שב לבית הלבן. אז, טראמפ קרא להפסקת המלחמה בעזה, הזהיר מרעב ברצועה, ניהל מגעים ישירים עם חמאס, תיווך בעסקה עם החות'ים, נפגש עם המנהיג החדש של סוריה - ג'יהאדיסט לשעבר - ודילג על ישראל בנסיעה שלו לאזור. הוא גם החל בשיחות מול טהראן.
זו נראתה כמו ממשל טראמפ חדש, שמסונכרן עם הפלג הבדלני של המפלגה הרפובליקנית ושגישת "אמריקה תחילה", שמתנגדת להתערבויות צבאיות ולמעורבות בינלאומית, גוברת. חלק מהמינויים שלו - בפנטגון וגם בבחירת סגנו - חיזקו את התחושה בירושלים שטראמפ לא מחפש עימות, לא בעזה ולא מול איראן.
הקרע בתוך המפלגה הרפובליקנית נחשף במלואו בשבוע שעבר, כשהסנאטור טד קרוז מצא את עצמו מותקף בראיון של טאקר קרלסון שהפך ויראלי. איראן הפכה לזירת הקרב החדשה במאבק המתמשך בתוך התנועה השמרנית. אבל מאחורי הקלעים קרה משהו אחר.
נתניהו ודרמר פעלו בשקט ובשיטתיות. הם שיתפו במודיעין, פרסו בפני טראמפ את תמונת האיום והראו לו כיצד כל חלק משתלב בפאזל. ועדיין, אילולא התקיפה הישראלית הראשונית הייתה מצליחה, ספק אם טראמפ היה מצטרף. ב־13 ביוני, מיד לאחר התקיפה הישראלית הראשונה, הבית הלבן ומחלקת המדינה הדגישו שארה"ב לא הייתה מעורבת.
אבל ככל שההצלחה הפכה ברורה - ואיראן נותרה משותקת וחשופה - טראמפ שינה גישה במהירות. בהמשך אותו יום, הוא כבר ערך ראיונות ונטל קרדיט על מבצע שהחל בלעדיו. הוא צייץ ש"אנחנו" שולטים במרחב האווירי של איראן - ניסוח שהעיד על שותפות. הוא אמנם עוד לא שיגר טיל, אבל מבחינה תודעתית הוא כבר היה בפנים.
כשטראמפ הכריז ביום חמישי שיקבל החלטה תוך שבועיים, זה הרים גבות בירושלים ובוושינגטון. אבל מי שמכיר את טראמפ ידע: "שבועיים" זו לא תקופת זמן אמיתית אלא מטבע לשון שהוא אוהב להשתמש בו שמאפשרת לו לשמור את הקלפים קרוב לחזה. ביום שבת ההחלטה התקבלה, ומפציצי B-2 המריאו אל עבר איראן. המשמעות של המבצע חורגת בהרבה מהשמדת צנטריפוגות או מתקנים תת-קרקעיים. היא משנה את המפה האסטרטגית.
במשך עשרות שנים, כל נשיא אמריקאי מאז ביל קלינטון הצהיר שאסור לאיראן להשיג נשק גרעיני. אף אחד מהם לא פעל. טראמפ כן. ובכך, הוא יצר תקדים שישמיע הד רחב במזרח התיכון ומחוצה לו. זו לא הייתה רק תגובה לטהראן - זו הייתה קריאת אזהרה לכל משטר סורר שמתלבט אם לפתח נשק גרעיני או מתפתה לחצות את הגבולות של המותר. יש קו, ואם תחצה אותו תשלם מחיר.
איראן מוחלשת גם תתקשה להעביר כספים לצבא הפרוקסי שלה - חיזבאללה, החות'ים, המיליציות בעיראק ובסוריה וחמאס בעזה. והמשמעות: מזרח תיכון בטוח ויציב יותר, לא רק לישראל אלא גם למדינות הסוניות המתונות החולקות איתה את אותם האיומים. אין ספק שהסכנה עוד לא חלפה. איראן עלולה להגיב, והסלמה עדיין אפשרית.
אבל מה שקרה ביום ראשון לפנות בוקר הוא הרבה מעבר להצלחה טקטית. זו פתיחה של עידן הרתעה חדש — הרתעה שלא מבוססת על הצהרות אלא על פעולות. ולנתניהו, שלעתים קרובות מוצג כמי שפועל משיקולים פוליטיים, זה היה רגע נדיר של הצלחה — ותזכורת לכך שלפעמים, סבלנות באמת משתלמת.
הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, עורך לשעבר בג׳רוזלם פוסט ומחבר הספרים "קוד אריזונה" ו"ישראל נגד איראן"