בסרטון שתועד מהנאום, נתניהו לא ענה במילים. במקום זאת, הוא הרים את יד ימין, הצמיד את האצבעות בתנועה הישראלית המוכרת והצביע כלפי מעלה — מחווה שקטה של סבלנות. כמעט חודש אחרי, אנחנו מבינים למה הוא התכוון. כאשר ישראל תקפה את איראן ביום שישי האחרון, ופגעה בלב תשתיות הגרעין של הרפובליקה האסלאמית, התברר שזו לא הייתה פעולה אימפולסיבית - נתניהו שיחק משחק ארוך.
המתקפה סימנה שיא חדש בשיתוף הפעולה בין ישראל לארה"ב, ומהווה היפוך מסלול ביחס למה שנראה בתחילת ינואר, כשדונלד טראמפ שב לבית הלבן. אז, טראמפ קרא להפסקת המלחמה בעזה, הזהיר מרעב ברצועה, ניהל מגעים ישירים עם חמאס, תיווך בעסקה עם החות'ים, נפגש עם המנהיג החדש של סוריה - ג'יהאדיסט לשעבר - ודילג על ישראל בנסיעה שלו לאזור. הוא גם החל בשיחות מול טהראן.
זו נראתה כמו ממשל טראמפ חדש, שמסונכרן עם הפלג הבדלני של המפלגה הרפובליקנית ושגישת "אמריקה תחילה", שמתנגדת להתערבויות צבאיות ולמעורבות בינלאומית, גוברת. חלק מהמינויים שלו - בפנטגון וגם בבחירת סגנו - חיזקו את התחושה בירושלים שטראמפ לא מחפש עימות, לא בעזה ולא מול איראן.
אבל ככל שההצלחה הפכה ברורה - ואיראן נותרה משותקת וחשופה - טראמפ שינה גישה במהירות. בהמשך אותו יום, הוא כבר ערך ראיונות ונטל קרדיט על מבצע שהחל בלעדיו. הוא צייץ ש"אנחנו" שולטים במרחב האווירי של איראן - ניסוח שהעיד על שותפות. הוא אמנם עוד לא שיגר טיל, אבל מבחינה תודעתית הוא כבר היה בפנים.
איראן מוחלשת גם תתקשה להעביר כספים לצבא הפרוקסי שלה - חיזבאללה, החות'ים, המיליציות בעיראק ובסוריה וחמאס בעזה. והמשמעות: מזרח תיכון בטוח ויציב יותר, לא רק לישראל אלא גם למדינות הסוניות המתונות החולקות איתה את אותם האיומים. אין ספק שהסכנה עוד לא חלפה. איראן עלולה להגיב, והסלמה עדיין אפשרית.
אבל מה שקרה ביום ראשון לפנות בוקר הוא הרבה מעבר להצלחה טקטית. זו פתיחה של עידן הרתעה חדש — הרתעה שלא מבוססת על הצהרות אלא על פעולות. ולנתניהו, שלעתים קרובות מוצג כמי שפועל משיקולים פוליטיים, זה היה רגע נדיר של הצלחה — ותזכורת לכך שלפעמים, סבלנות באמת משתלמת.
התרעות פיקוד העורף