זו כבר לא מלחמה בין צבאות. זו מלחמה בין שחקנים מרובי זהויות, פיזיים ודיגיטליים, הפועלים בו-זמנית על הקרקע ובענן. ישראל חייבת להבין שהחוסן האזרחי איננו קישוט — הוא קו ההגנה האחרון.
העימות שבו נתונה מדינת ישראל כיום איננו עוד סכסוך דו-צדדי קלאסי. זו אינה מלחמה בין שני צבאות או שני דגלים. מדובר בקונפליקט היברידי ורב-שחקנים, שבו הגבולות בין מדינה וארגון, בין אזרח ולוחם, בין תקיפה פיזית למתקפה דיגיטלית — מיטשטשים עד כדי אובדן הבחנה. העימות אינו מתנהל עוד מול אויב בודד, אלא כנגד רשתות של שחקנים מגוונים, חלקם בעלי זיקה מדינתית וחלקם עצמאיים, שפועלים לעיתים בתיאום ולעיתים תוך חפיפה מקרית של אינטרסים.
כך למשל, קבוצת הסייבר הפרו-ישראלית "הדרור הטורף" ממחישה עד כמה המערכה כיום איננה רק הגנתית או מגיבה, אלא אקטיבית ומורכבת. מאז 2021, הקבוצה תוקפת תשתיות חיוניות באיראן — ממערך הרכבות ועד בנקים הקשורים למשמרות המהפכה — תוך תזמון מדויק ובחירה קפדנית של מטרות. אך "הדרור הטורף" אינה פועלת בחלל ריק: היא פועלת במסגרת קונפליקט רחב הרבה יותר בין איראן לבין המערב, כשישראל משמשת בו לעיתים סוכן ישיר ולעיתים סמל.
מן העבר השני, פועלות קבוצות פרוקסי איראניות שמנצלות את המרחב הדיגיטלי ככלי תקיפה משלים ולעיתים מקדים למערכה הפיזית. "Cyber Av3ngers" תקפה לאחר ה-7 באוקטובר מוסדות ממשל, תחבורה ובריאות בישראל, בניסיון לשבש את הרצף האזרחי ולערער את אמון הציבור. לצדה פעלה גם "ALtahere", שתקפה מוסדות ציבוריים תוך שילוב של מתקפות סייבר עם קמפיינים של דיסאינפורמציה — במטרה לפגוע במערכת מבפנים. דפוס הפעולה של קבוצות אלו ממחיש שההיברידיות טמונה לא רק בטכנולוגיה, אלא גם בהרכב השחקנים, בתיאום, ובעוצמת ההשפעה הפסיכולוגית.
מתקפות הסייבר הללו התרחשו במקביל לפעולות הקינטיות, והיו חלק אינטגרלי מהניסיון לערער את היציבות החברתית והנפשית בישראל. גם ללא נפגעים ישירים, הן מעוררות חרדה, שוחקות את האמון ומקצינות עמדות פוליטיות.
במצבים כאלה, הציבור אינו מגיב רק לעוצמת הפגיעה, אלא לאופן שבו הוא תופס את האיום ולרמת האמון שהוא רוחש למערכת. כשהאמון נשמר — הציבור מסוגל להכיל מורכבות. כשהוא נשחק — התגובה הופכת אינסטינקטיבית, קיצונית ולעיתים מסוכנת. כך גם לאחר 7 באוקטובר. חלק מהציבור דרש תגובה מדודה, מתוך אמון; חלק אחר, שנפגע ואיבד אמון, חיפש תגובה אלימה ומהירה. לגיטימציה ציבורית אינה רק תוצאה של פעולה — אלא של הדרך בה היא מוסברת, נתפסת ומגובה על-ידי מוסדות שמקרינים אחריות, שקיפות ואכפתיות.
לכן, עבור קובעי המדיניות, השאלה המרכזית אינה רק "מה לעשות?" — אלא "כיצד בונים חוסן ציבורי בעולם שבו האיום חוצה גבולות, זהויות וממדים?". לא ניתן עוד להפריד בין חזית הצפון לפריצות מקוונות, בין מתקפה צבאית לבין מערכה תודעתית. הקונפליקט ההיברידי מחייב מדינה היברידית: מדינה שיודעת להכות אך גם להקשיב, להתגונן אך גם להרגיע, לשלוט באש אך גם לשמר אמון. חוסן לא נבנה רק בגבול — אלא גם באמון הציבור, במידע אמין, וביכולת המערכת לשדר יציבות.
הציבור מגיב למבנים — לא רק לאירועים. כשמבני היסוד נשמרים — עקביות, צדק, הוגנות — הציבור מוכן להכיל אי־ודאות. אך כשמבנים אלה קורסים, גם חברה איתנה עלולה להתפורר מבפנים. כיפת ברזל אזרחית נחוצה לא פחות מהגרסה הצבאית. כשהחזית זולגת אל תוך רשתות, מערכות מידע ותודעת הציבור — האיום איננו רק טכנולוגי. הוא חודר אל עומק החברה, מפורר אמון, ומשתק רציפות. מדינה שלא תבנה כיפת ברזל אזרחית – תגלה שמה שלא הפילו הטילים, יפילה החרדה.
התרעות פיקוד העורף