המערכה מול המשטר באיראן היא רגע היסטורי – תקיפה נועזת ויעילה מול איום מרכזי על עתידה של ישראל. אך הניצחון האמיתי יימדד באיך יוצאים מהזירה וממנפים את הישגי המבצע. הנזק שכבר נגרם לתשתיות הגרעין וליוקרת המשטר האיראני הוא משמעותי, וישראל חייבת לכבד את בקשת ארה"ב להימנע מהפרות הפסקת אש ומעבר לשלב הבא. קל לשכוח זאת בתקופתינו, אבל דוקטרינת הקרב של ישראל התבססה על מלחמות קצרות עם מטרות ברורות על אדמת אויב. שכחנו זאת בעזה, והסיבות ידועות ומרתיחות. אסור שהטעות תחזור.
בהנחה שהמערכה הסתיימה, ההצלחות רבות (למרות מחיר כואב בנפש): רוב העולם בעצם מבין שהמשטר האיראן הוא עסק קרימינלי למהדרין, בשונה מהמצב מול הפלסטינים. זה ברור לא רק מהתמיכה הנלהבת של הנשיא טראמפ אלא גם מדברי קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, שאמר שישראל עושה את העבודה עבור שאר העולם. העובדה שארה"ב הצטרף למערכה כדי לחסל את המתקן התת-קרקעי בפורדו – מהלך שרק היא יכלה לבצע – הוא גם חסר תקדים: מעולם לא שילבנו כך כוחות התקפיים.
יתרה מזאת: חשוב להבהיר למשטר שאם ימרחו את ארה"ב וישחקו על זמן כדרכם, הלחימה עשוייה להחדש, ופעם במטרה פשוט להרוס את המשטר. כן, זה מסוכן – אבל יש לנצל את החולשה הרגעית. כמו כן, הסנקציות הכלכליות כנראה צריכות להישאר עד שהמשטר מפנה את הדרך לדמוקרטיה, או לחלופין לשלטון צבאי חילוני. כל המערכת באיראן צריכה להבין שמשטר האייטולות איבד כל לגיטימציה בינלאומית. לאחר ההשפלה הקשה שהמשטר ספג, זו הדרך לעודד שם הפיכה נגד המשטר השנוא ממילא – והיא תהיה כנראה הפיכת חצר בהתחלה. זה יהיה נהדר לא רק למען ישראל אלא למען האזור והעולם ובראש ובראשונה למען העם האיראני עצמו. אולם שינוי כזה, כדי להיות לגיטימי בעיני האיראנים, חייב להבשיל מבפנים.
אם כל זה יקרה, אז הדבר עשוי לאפשר גם פרדיגמה חדשה בדרום. מי שמביט על התקיפות המדויקות, המטרות הברורות, ושיתוף הפעולה ההדוק (אם כי מוצנע) עם המערב וידידנו באזור – מבין כמה מיותרת הייתה המלחמה הבלתי נגמרת בעזה. במקום להתעקש על כיבוש קבוע ו"ניהול" של רצועת ענק הרוסה, ממשלת ישראל צריכה לנצל את המומנטום כדי לאפשר לרשות הפלסטינית – בתיאום עם מדינות ערב, תוך רפורמות מרחיקות לכת, ותוך מימון מונומנטלי של מדינות המפרץ – לחזור לשליטה אזרחית ברצועה. הלחץ על שאריות חמאס יהיה אדיר, והמעמד הבינלאומי של ישראל יתחיל להשתקם – הישג כביר לשעצמו, אחרי הקטל הבלתי-נתפס בעזה.
במהלך כזה, כאשר העולם הערבי משוחרר מאימת איראן – וגם אסיר תודה לישראל – אפשר לקוות גם למהלכים מהירים לכיוון של נורמליזציה לא רק עם סעודיה אלא גם מול סוריה ואף לבנון. השלטון החדש בשני המדינות מוכן לכך – משוועים שם לשינוי דיסקט. המפתח הוא בפירוק החזבאללה מנשקו, כמו החמאס בעזה. הדבר אפשרי – כל עוד יש הקלה משמעותית מול הפסטינים, וסוף לקטסטרופה בעזה.
בראיון באל-ג'זירה נשאלתי כמובן את השאלה: מדוע לאיראן אסור גרעין, ולישראל מותר? השבתי שישראל היא דמוקרטיה, עם כיבוד יחסי לריבונות שכנותיה, ומידה מסוימת של שקיפות ואחריות. איראן, לעומת זאת, היא משטר סורר, לא נבחר, תוקפני, שמפר את זכויות האדם – ושואף לייצא מהפכה אסלאמית דרך נשק וטרור. לכן ההקבלה אינה תקפה. אבל בינינו – כדי שהטיעון הזה יחזיק מים, על ישראל להתנהג בהתאם. ההרס בעזה, ההתנערות מהאחריות למיליונים נטולי זכויות, והקולות החשוכים שטוענים שאין חפים מפשע – מחלישים את ההצדקה המוסרית שלנו. כדאי, לצד עוצמה, להציג גם פרצוף חכם ומוסרי.
לפי כל ההערכות, התקיפה הנוכחית שיבשה קשות את פרויקט הגרעין, חשפה את חולשת ההגנה האווירית האיראנית, הורידה שורה מדהימה של בכירים והבהירה לעולם שישראל רצינית להדהים (ולא רק בהפגזת עזה המסכנה). ישראל יכולה להתגאות בהישג ולמנף אותו, כל עוד יש לה בכיס את תמיכת המערב. ישראל עשתה מעשה אמיץ, נטלה סיכון לא קטן, והביעה ביצועים. כעת מגיע שלב החוכמה.
התרעות פיקוד העורף