אבל גיליתי משהו אחר. בדיוק כשהשמש מכה בזווית הנכונה באמצע השמיים, יצאתי עם הקפה שלי לספסל הקטן שליד הגינה מתחת לבית. יש שם שיח קטן, שלא הבחנתי בו בחודשיים שאנחנו גרים כאן, רק ביום הראשון של המלחמה, כשהייתי חייבת שמש ואוויר, וכולנו היינו בדריכות של מתי תיפתח עלינו המתקפה. אז שמתי לב שסביבו חגים פרפרים כחולים. בהיתי בהם כמה דקות, והיה נדמה לי שהם מבחינים בי ומעופפים סביבי. מזכירים לי שחופש הוא משהו פנימי, לא משנה איפה את נמצאת ומה קורה מסביב.
טבע בעיניי היה תמיד מרפא לנפש, וחיבור אליו הוא מהות הקיום האמיתי. הוא לא יודע שיש מלחמות, הוא לא מפסיק את השגרה שלו, ומכוח האינרציה של הבריאה הוא פשוט ממשיך כרגיל. זה היה אחד הדברים הכי מעודדים בעיניי - לראות את החיים עצמם נמשכים, למרות ההפגזות, היירוטים והפיצוצים שנשמעו פה ממש קרוב.
גם אם הזכוכיות המנופצות ברחוב מספרות סיפור אחד, הציפורים שמצייצות בחלון בכל בוקר, השמש שצוללת על קו המים במערב, וחמשת הפרפרים שחגים סביב השיח מספרים סיפור אחר לגמרי. גיליתי שהפרפרים עוזרים לי לזכור ששום סיטואציה לא נמשכת לנצח, ובסוף הכול ייגמר. הם באים כל בוקר, באותו הסדר, כאילו כלום לא השתנה גם אם בעיניים אנושיות נראה שהכול השתנה.
יש בי רצון עז להיאחז דווקא עכשיו ברגעים הקטנים האלה, ברגע של שמש, בשיחה עם אנשים, בציוץ ציפור על אדן החלון. ולא כי הם מסיחים את הדעת, להיפך. הם משקפים באור אחר את הקיום שלי בתוך התקופה הזאת. הדברים האלה מזכירים לי שיש לי נוכחות כאן, שיש לי שגרה, שיש לי עדיין אפשרות לבחור, גם אם הבחירות לכאורה מצטמצמות. דווקא כשתחושת השליטה מתפוגגת, הפרטים הכי בסיסיים מצליחים לעגן אותי.
התרעות פיקוד העורף