אז ביום ראשון לפנות בוקר התפוצץ לנו הבית. טוב, נו, קצת הגזמתי. ובכל זאת, אני עדיין פולה שברי זכוכיות ממקומות בגוף שאני די משוכנע שלא אמורים להיות עשויים מפיברגלאס.
הכול התחיל בשבת שלאחר פתיחת המלחמה, כשקיבלתי את ההחלטה הטובה בחיי: להעביר את המזרן הזוגי ואת הטלוויזיה "הקטנה" מחדר השינה לממ"ד, זה שמשמש כחדר העבודה שלה.
כך שכבנו לנו בנינוחות יחסית: אישה, איש וכלבה כנענית, כשאירע הפיצוץ בחוץ. אפילו דרך דלת הפלדה של הממ"ד אפשר היה להרגיש את ההדף ולשמוע זגוגיות מתנפצות.
זה לא היה הרס טוטאלי: במבט חטוף ראשון הכול נראה במקום. רק שקצת כמו התחושה הלא נעימה שמלווה את מי שנכנס לדירתו הפרוצה, כל צעד הסגיר עוד משהו שאינו כשורה. החלון שליד פינת האוכל התפוצץ, גם הספה מלאה בזכוכיות של מה שהיו פעם החלונות בסלון, והנה המזרן של הכלבה, מסגיר ומסביר מה עלול היה לקרות אלמלא נכנסנו לממ"ד. סיכום אירוע: לא נעים, לא נורא, במיוחד כאשר יש מי ששילמו מחיר גבוה הרבה יותר מאשר כמה חלונות מנופצים. עם כלביא.
עם כלבבי
קצת כמו בתקופת הקורונה, החלה לפעפע סצינה חצי-מחתרתית של בילויים בתל אביב. בהתחלה היה זה חוף הים, שאליו שבו בהדרגה שחקני המטקות, הגולשים וההולכים ברגל, רק כדי להסתובב ולחזור.
במקום אחר, כזה שמחזיק ברישיון כ"דוכן לממכר מזון" אבל מתפקד כבּר, פתחו רק בשעות שבהן יכול המקום להיחשב כדוכן מזון. חבורות של צעירים נדדו ליישובי הספר, שבהם ניצלו יזמים זריזים את האפשרות להפוך חושות לדירת נופש. במושבים מסוימים בערבה, שבהם מיועדת בריכת השחייה לחברי היישוב בלבד, נצטוו השוכרים לומר, אם ישאלו, שהם "אורחים של משפחת איקס". הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים. עם כלבבי.
עם סה-לה-וי
בסופו של דבר, הגם שנכון לרגע כתיבת שורות אלה לא ברור אם לתוכנית הגרעין האיראנית תהיה עונה שנייה, נצטרך לחזור ולחיות עם עצמנו. תודו שזה לא קל גם אחרי לילות כתיקונם.
האיום הקיומי לא יוסר, הגם שהפנטזיות על "שלום עולמי" התהפכו. פעם פנטזו משמאל על פשרה טריטוריאלית שתוביל למזרח תיכון חדש, עד שהתהליך הזה מת עם גוויעתם של הסכמי אוסלו. או אז התברר לכל שמאלני שהשלום המטאפיזי לא העביר אותו על דעתו, שלנצח תאכל חרב, כי תשוקתם של הערבים להשמיד אותנו גדולה מיכולתם להתפשר כדי לחיות עימנו בשלום.
לא משנה אם קניתם את הפנטזיה משמאל, עד שהתחילה האינתיפאדה השנייה, שהותירה אותה נחלתם של קוראי "הארץ" בלבד, או שמא אתם בולעים בהתלהבות עתה את גלולת "הסדר החדש" מימין, בסוף תהיה המציאות שתזכיר לנו שהחיים הם כאב - וכל מי שטוען אחרת הוא קבלן קולות.
כי הרי גם כשננצח, נישאר עם המניאקים שנוסעים על השוליים רק כדי להידחף לראש הפקק, עם האלימות, עם גסות הרוח, עם הקרע הפנימי שנע על הציר הדתי-עדתי (גם כשהוא מקוטלג בטעות כשמאל-ימין, ר"ב ורל"ב). ניוותר עם השברים, כאלה של חלונות ביתנו, שברי עם שיכול לכל אויביו מבחוץ, אבל נכשל שוב ושוב לבנות כאן בית שלא ידרוש מאחד הצדדים לישון על הספה בסלון.
אם כן, בעודי יושב על הבר בשבתו כ"דוכן לממכר מזון", אגביה את הכוס לחיי עם ישראל: לא עם כלביא ולא עם כלבבי, אלא עם סה-לה-וי!
התרעות פיקוד העורף