הסברע: הזלזול בדיפלומטיה הציבורית עלול לחזור כבומרנג | זלמן שובל‎

במלחמה נגד איראן ישראל ניצחה בקרב על הנרטיב, הן בזכות ההתנגדות בעולם לגרעין איראני והתדמית השלילית שיש לשלטון האיראני, והן בגלל ההתפעלות מכושר הביצועים של ישראל. זאת, בנוסף לדוח של סוכנות הגרעין הבינלאומית שאישר את תמונת המצב הקיימת בידי ישראל. גם העובדה שההסברה, או “הדיפלומטיה הציבורית” בשמה הנוכחי, התעלמה מדברי הפרשנים בערוצי הטלוויזיה הישראליים תרמה להצלחה.

אך ככל שנוקפים הימים זה יכול להשתנות, בעיקר אם ישראל תואשם במניעת הסדר דיפלומטי — ולכך צריכים להיות מכוונים היום מאמצי הדיפלומטיה הציבורית שלנו, בנוסף להדגשת היתרונות הכלליים לעולם שוחר השלום במלחמתה של ישראל. כדברי הקנצלר הגרמני מרץ, ״ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולם״. עדיין, הצטרפות ארצות הברית למלחמה לצד ישראל לא שינתה את מדד האהבה/שנאה כלפי ישראל בעולם.

“הדיפלומטיה הציבורית” החליפה את המונח ״הסברה״, ללמדך שאין המדובר במורה נבוכים לקשיי הבנה, אלא במאמצי שכנוע ליצירת תודעה חיובית ולקידום מטרות מדיניות — כלומר, כלי עזר לדיפלומטיה הכללית, ולא תחליף. מסופר שגולדה מאיר שללה את הצורך בהסברה ״כי הרי כולם מבינים שאנחנו צודקים”, ורבים סבורים כך בטעות גם היום. זה היה המצב במלחמת ששת הימים, עד שהפכנו ל״כובשים״, וגם זמן לא רב אחרי 7 באוקטובר. עד שבחלק מהתקשורת העולמית, שלא לדבר על משרדי חוץ שונים, התהפכו היוצרות וחמאס, ובכל מקרה הפלסטינים, נעשו הטובים וישראל נעשתה הרעים.

היו אולי רק שתי תקופות שבהן ישראל התייחסה ברצינות וביעילות לדיפלומטיה הציבורית — מלחמת המפרץ הראשונה והמערכה המדינית אחרי ביקור סאדאת. בכל התקופות האחרות התגלגל הנושא כחפץ שלא ברור אם ואיך לטפל בו. גורמים שונים בממשלה ומחוץ לה, לאו דווקא בעלי הכישורים המתאימים, רצו להשתלט עליו ולזכות בתקציבים. גם במהלך מלחמה אין יד מכוונת ואין מקפידים תמיד על החשיבות המרכזית של אמינות המסרים ושל דיווח בזמן אמת כדי לא לפגר אחרי תעמולת האויב. דובר צה״ל עושה בדרך כלל עבודה טובה ומהימנה, אך לעצם המסגרת הצבאית של פעולות ההסברה יש לפעמים מגרעת מבחינת התייחסות התקשורת הזרה.

נדבך חשוב ברכישת אהדה ותמיכה בציבוריות האמריקאית הוא יהודי ארצות הברית וארגוניהם המקיפים את כל המגזרים, כולל המסורתיים והרפורמיים. מדינת ישראל חייבת לא להפלות ביניהם ולנהוג בעניינם באמת כמדינת הלאום היהודי. הקשר עם ישראל והרצון באחדות, גם כתוצאה מהאנטישמיות הגואה, הם מוטיבציות מובילות בקהילות אלה. גורם חשוב אחר הוא האוונגליסטים.

התבטאויות של כמה שרים בממשלה גורמות לפעמים יותר נזק מתועלת, הן בגלל חוסר בקיאותם והן בשל ההטיה הפוליטית בדבריהם. לעומת זאת, יש לציין דווקא את מאמצי ההסברה של גורמים פרטיים למיניהם ברשתות החברתיות וברשתות הטלוויזיה הזרות. גם טיפוח יחסים חברתיים עם דיפלומטים זרים שמשרתים בישראל, או עם כתבי חוץ, הוא כלי עזר מועיל. חשוב, כמובן, תוכנם של המסרים, אך חשובות לא פחות הדרכים להפצתם. בעולם מתפתחות כל הזמן שיטות חדירה והפצה, הכוללות שימוש בטכנולוגיות חדישות, וכמובן בבינה המלאכותית, והקמת רשתות שידור ייחודיות לאזורים שונים בעולם.

יש לחזור ולהדגיש שהדיפלומטיה הציבורית איננה תחליף למדיניות, אלא אמצעי לקדמה — הגם שבמציאות הנוכחית של מגמות פופוליסטיות לא תמיד ברור מי מובילה את מי. במשטרים דמוקרטיים וליברליים לא מקימים בדרך כלל משרדים ממשלתיים להסברה, קל וחומר לתעמולה. גם בישראל לא, פרט לתקופות מלחמה (אומנם לא במלחמה האחרונה), ומשרד כזה בממשלה הנוכחית התקיים בעיקר לצרכים פוליטיים וממילא נסגר בינתיים.

בממשלתו של מנחם בגין היה כותב שורות אלה ממונה על הסברת החוץ של ישראל, בכפיפות ישירה לשר החוץ משה דיין ובקבלת מידע שוטף ממנו, ולכן ההסברה הייתה יעילה. במצב המורכב מאז 7 באוקטובר מורגש חסרונה של יד מכוונת, והמסרים שבוקעים משרים ומדוברים שונים עלולים ליצור תמונת הסברה שלילית. היה רצוי שראש הממשלה, שהוא אשף הסברה, ומשרד החוץ, ימלאו את החסר.

ההסברה, או הדיפלומטיה הציבורית, אמורה ליצור תודעה חיובית כללית כדי לקדם על בסיסה מטרות שונות, והיא נבחנת במידה רבה באמינותה. זלזול בכך עלול להיות בומרנג. עם זאת, אין תועלת ב״צמחוניות״ מוגזמת. ישראל אולי טעתה בעבר כשהצניעה את עמדותיה הבסיסיות ואת ערכיה הציוניים. כל דיפלומטיה, כולל הציבורית, נועדה לקדם יעדים לאומיים, ואל לנו לשכוח זאת.