אחת מתמונות העבר המשותפות שלנו היא מהקרב האחרון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. יוני עולה עם כוח קטן באיגוף עמוק דרך סוריה לעורף הכוח הסורי, ואני מגיע אליו עם פלגה מעורבת (סדיר ומילואים) בלילה שלמחרת. חבירה מרגשת בפסגה, ששמה היום "מצפה שלגים", והיערכות מיידית מצפון למוצב החרמון, שנפל לידי הסורים כבר בתחילת המלחמה. היערכות ללחימה למשך זמן בלתי ידוע בגבעה מסולעת (שתיקרא לימים "דובדבן"), השולטת על סביבותיה, ובפרט על דרכי הגישה אל ומהכוח הסורי.
יוני המפקד ואני סגנו - שילוב שכבר הוכיח את עצמו כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, במבצע שלישי מוצלח (אחרי שניים שלא צלחו), שבו חטפנו בלבנון חמישה גנרלים סורים כדי לשחרר תמורתם את רעינו הטייסים מהשבי הסורי. קר מאוד בחרמון באוקטובר, ואין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו - כוח פלוגתי מנתק (את הסורים) ומנותק (מכוחותינו). לוחמינו מעולים, ויוני כרגיל מפקד בשקט, מקרין ביטחון ודוגמה אישית, והתוצאות אכן מצוינות - הכוח הסורי מנותק מסוריה, עשרות סורים הרוגים וכתריסר שבויים בידינו. לנו רק שני פצועים (הלל ואני). כל אלה תורמים משמעותית לניצחון בקרב - החזרת מוצב החרמון לידינו.
אחרי סיום הקרב והמלחמה מגיעים אלינו כוחותינו, תוך פריצת דרך עפר, ומחליפים אותנו. יוני מטפל בלוחמים שלנו ורק אז מתפנה לברר מה שלום האחים, ביבי ועידו, שלחמו במקומות נפרדים, כפי שנהוג ביחידה לגבי אחים. יוני מביא אותי לבית החולים בצפת, וגם עוזר לי להימלט משם כשאנו שומעים את הצוות הרפואי רוקם את מזימת אשפוזי. בדרך ליחידה עוצרים לארוחת לילה חטופה אצל אמא מימי ואבא משה במושב היוגב. מדברים בשקט על החברים הרבים שאינם ועל המשפחות, על המצב ביחידה ובמדינה, ועל המצב בכלל. היה טעים ועצוב.
דמותו של יוני ממשיכה להיות גם היום השראה עבור רבים, בזכות תפקודו בתור מפקד אמיץ וכריזמטי ובעיקר בזכות דבקותו בערכים של חתירה למטרה עד ניצחון, אהבת המולדת והעם היהודי ודאגה ללוחמים – ערכים שימשיכו להאיר את דרכם של הדורות הבאים. 49 שנים חלפו. הדבקות במשימות הלחימה ורעות הלוחמים בקרב ובחברה הישראלית מעל לכל היבט פוליטי דרושים לנו עד מאוד. יהי זכרו של יוני ברוך ונצור עימנו.
התרעות פיקוד העורף