למן יומו הראשון על כס המשפט ידע ברק רק מטרה אחת: השלטת כוחה של מערכת המשפט על כל שאר המערכות. לשם כך, הוא החזיק ביד רמה בוועדה לבחירת שופטים, ורק מי שהתאים לאג’נדה שלו זכה להיכנס להיכל התהילה. משפטנים רבי־עוצמה הושלכו אל שולי הדרך כדי לפנות מקום לנאמנים לברק. שיטת הסניוריטי הייתה אחד הכלים לשמירת ההגמוניה של החונטה שברק רצה ביקרה.
ועוד זאת: ברק פתח לרווחה את שערי בית המשפט העליון בפני עותרים ציבוריים־פוליטיים כדי להפוך את המוסד הזה לזירת התכתשויות. הוא זה שהפך את אולמות המשפט למקום שאין בו לא כבוד ולא הדר. כך נראית קריסה מבית. לדמוקרטיה אין כמה פנים. העם בוחר – ונבחריו שולטים. לא מוטציות משפטיות.
אין ביטוי עמום שברק אינו אחראי ללידתו. כדי לקיים את התזה שלו, ש”כל העולם משפט”, הוא הכניס ללקסיקון המשפטי ביטויים שמשמעותם רבת־פנים, מה שמאפשר לשופטים להתעלם מחוקים שנקבעו בכנסת. אין כמותם בשום מקום בעולם, לא בעוצמה הזאת.
צפיתי בדיון שהתקיים בעתירות שמבקשות לקצץ בכנפיו של ראש הממשלה. נשיא העליון יצחק עמית ביקש להיראות ממלכתי, אבל לטעמי הוא נראה נלעג ופתטי. הורים שכולים נגררו בכוח מאולם הדיונים.
הערותיו של עמית, גסות הרוח, לא השאירו מקום לספק: הדמוקרטיה, בעיניו, אין לה משמעות קונקרטית אם מי שנבחר בקלפי איננו לטעמו. רוחו של ברק ריחפה בחללו של אולם המשפט. ביטויים עמומים התעופפו באוויר כעופות דורסניים, אולם מורשת ברק לא נראתה מעולם במצב רעוע יותר.
התרעות פיקוד העורף