מכיוון שדבר אינו חד-ממדי, ישנם היופי והטוב שניצבים בגבורה מול האיבה הגדולה שזורמת פה כמים ואני מקפידה להזכירם בטוריי האישיים. מבחינתי, כל אזכור שלהם הוא לפיתתם בכבלי תחנונים כדי שלא יברחו מאיתנו.
כבר כתבתי על שורות המתנדבות והמתנדבים שרק מחפשים לעזור למי שאפשר. הטבע, כידוע, שונא ואקום. בשני העשורים האחרונים המדינה הזו יצרה אין ספור ואקומים, ומי שממלאות את מקומה ואת הריק הן נפשות טובות. הכלל פשוט: כשצריך עזרה, כדאי להגיד מהי בקול רם. תמיד יהיו מי שישמעו ויפעלו.
כך, ברכב אחד, בבוקר מהביל, הצטופפנו מתנדב חב"דניק מ"דרכי מרים", עמותה שמסיעה חולות וחולים ממקום למקום; צעירה בת 19; חרדי אמריקאי; וק', חבר אהוב שהחיים הובילו אותו לאשפוז ארוך בבית חולים. כל אחד סיפר על הירתמותו בזמנים הקשים הללו, ואז קרה משהו. השם שאין להזכירו עלה בשיחה, והאווירה השתנתה באחת. זו תופעה משונה מאוד, מילות ושמות הטריגר. מילה אחת, ארבע אותיות, שינתה הכל.
המשטר זקוק לאויב קבוע, שאפשר יהיה לכוון אליו את חיצי הזעם של ההמון, כי אויב תמיד משרת את הצורך הבסיסי של העריצות. ב"1984" זהו עמנואל גולדשטיין. לפי הסיפור שמספרת המדינה, גולדשטיין היה חבר בכיר במפלגה הפנימית, עזב את שורותיה והקים ארגון סודי בשם "האחווה", שמטרתו לערער את השלטון הטוטליטרי. הוא נחשב גם ככותב הספר האסור שבו נחשפו מנגנוני השליטה של המפלגה, אלא שלא בטוח שגולדשטיין אינו אלא תצוגת תכלית ובכלל אינו קיים.
אחת לזמן מה מתקיים שבוע השנאה, חג ציבורי שנועד להרחיב את מעגל ההשתתפות, לעורר עוינות כלפי אויבים מבחוץ, ולהעמיק את תחושת האיום וההזדהות. המפלגה שואפת לשלוט גם בהתנהגות של אזרחיה וגם ברגש, בזיכרון ובשפה, ולתחזק מצב תמידי של חרדה.
התרעות פיקוד העורף