מאז שבעה באוקטובר אני לומדת את ערכה של השתיקה ואת כוח הצמצום. כמה שפחות מגע עם מה שנהיה מהעולם וכמה שפחות מילים. בוודאי מילות טריגר שמעוררות תגובה רגשית חזקה ומיידית. מילות ושמות טריגר. יש לי תחושה שמי שלא הבינו עד כה, יתעקשו שלא להבין גם עכשיו.
לא צריך כל כך הרבה מילים. איפה בכלל נמצאות המילים המדודות שיביעו את הצער הגדול על האסון העצום והמתגלגל? מה נכון לומר למשפחות של חטופים שהמדינה זנחה? מה אומר לפצוע כרות רגליים, "שלא תדע עוד צער"? מה אומר להורים שכולים, "המקום ינחם אתכם"? איזו נחמה צומחת מהמקום המוכה והאהוב הזה, שבו יום אחר יום מוקז דמם של יושביו?
מכיוון שדבר אינו חד-ממדי, ישנם היופי והטוב שניצבים בגבורה מול האיבה הגדולה שזורמת פה כמים ואני מקפידה להזכירם בטוריי האישיים. מבחינתי, כל אזכור שלהם הוא לפיתתם בכבלי תחנונים כדי שלא יברחו מאיתנו.
כבר כתבתי על שורות המתנדבות והמתנדבים שרק מחפשים לעזור למי שאפשר. הטבע, כידוע, שונא ואקום. בשני העשורים האחרונים המדינה הזו יצרה אין ספור ואקומים, ומי שממלאות את מקומה ואת הריק הן נפשות טובות. הכלל פשוט: כשצריך עזרה, כדאי להגיד מהי בקול רם. תמיד יהיו מי שישמעו ויפעלו.
כך, ברכב אחד, בבוקר מהביל, הצטופפנו מתנדב חב"דניק מ"דרכי מרים", עמותה שמסיעה חולות וחולים ממקום למקום; צעירה בת 19; חרדי אמריקאי; וק', חבר אהוב שהחיים הובילו אותו לאשפוז ארוך בבית חולים. כל אחד סיפר על הירתמותו בזמנים הקשים הללו, ואז קרה משהו. השם שאין להזכירו עלה בשיחה, והאווירה השתנתה באחת. זו תופעה משונה מאוד, מילות ושמות הטריגר. מילה אחת, ארבע אותיות, שינתה הכל.
הנהג דיבר עליו, על האיש שאין לומר את שמו, כעל גואל שאין לו תחליף, ואני אמרתי לו שזו עבודה זרה. הוא טען שהגואל אינו אחראי למה שקרה בשבעה באוקטובר. בתוך שניות ספורות הטמפרטורה זינקה ומצאנו את עצמנו בלב הטקס שכתב עליו ג'ורג' אורוול. הכוונה כמובן ל"שתי דקות השנאה" מ"1984".
כך הולך הטקס: בכל יום אזרחי אוקיאניה נאספים לצפות בדמותו של עמנואל גולדשטיין, המוגדר כאויב המרכזי של המדינה. תמונתו מוקרנת יום-יום על מסכים כדי לעודד את השנאה ולהרחיב את מעגליה, בזמן נאום על חירות, אמת והיגיון. הדברים שלו מעוררים בצופים סערה של שנאה, ובכל טקס ההמון מתפרץ בזעם, משליך חפצים לעבר המסך, עד שדמותו מתחלפת בפניו של האח הגדול. אז פורצת הקריאה הפולחנית "בי בי בי בי", קיצור של Big Brother, שמבטאת סגידה ונאמנות מוחלטת למנהיג.
גיבור הספר, ווינסטון סמית, מתאר את התחושות שעולות במהלך הטקס כך: "אקסטזה מבעיתה של פחד ונקמנות, רצון להרוג, לענות, לרסק פנים, נדמתה כזורמת בין כולם כמו זרם חשמלי, והפכה גם את מי שלא התכוון לכך ליצור צורח ומעוות".
המשטר זקוק לאויב קבוע, שאפשר יהיה לכוון אליו את חיצי הזעם של ההמון, כי אויב תמיד משרת את הצורך הבסיסי של העריצות. ב"1984" זהו עמנואל גולדשטיין. לפי הסיפור שמספרת המדינה, גולדשטיין היה חבר בכיר במפלגה הפנימית, עזב את שורותיה והקים ארגון סודי בשם "האחווה", שמטרתו לערער את השלטון הטוטליטרי. הוא נחשב גם ככותב הספר האסור שבו נחשפו מנגנוני השליטה של המפלגה, אלא שלא בטוח שגולדשטיין אינו אלא תצוגת תכלית ובכלל אינו קיים.
אחת לזמן מה מתקיים שבוע השנאה, חג ציבורי שנועד להרחיב את מעגל ההשתתפות, לעורר עוינות כלפי אויבים מבחוץ, ולהעמיק את תחושת האיום וההזדהות. המפלגה שואפת לשלוט גם בהתנהגות של אזרחיה וגם ברגש, בזיכרון ובשפה, ולתחזק מצב תמידי של חרדה.
נדמה לי שהמנגנון הרגשי והרטורי מוכר, רק שאצלנו מככבות מילים כמו "דיפ סטייט" או "שמאל". המילים האלה יוצרות תבנית של אויב פנימי שמחזקת מחנאות ומחלישה מוסדות של ביקורת ושל איזון. למרבה המזל של כולנו, ההקשר והמשטר שונים בתכלית, כל עוד ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית ולא שלטון טוטליטרי בדיוני.