עוד בטרם התפוגג לו עשן התותחים במחוזותינו, או במקרה דנן רעש הצרצור המחריד של התרעת פיקוד העורף, חזרו הפאנלים באולפני הטלוויזיה לשגרה מלאה. במונחים טלוויזיוניים של ימינו, הכוונה היא בעיקר לשיח המתלהם, הקיצוני, המסית והמפלג (משני הצדדים) אשר השתלט על המרחב התקשורתי־ציבורי, בדגש על השנתיים האחרונות.
אחד משיאי הטרלול על המסכים נרשם השבוע כאשר עורך הדין ציון אמיר, מרואיין סולידי בימים כתיקונם, עזב בדרמטיות את אולפן חדשות 12 בתגובה לשטף הצווחות שניתז על ראשו מפי אחד ממשתתפיו הקבועים.
ואז קרה הלא ייאמן. לרגע קט עלה בי הבזק של געגוע. געגוע למלחמת 12 הימים. נכון, היה קשוח, אפילו מאוד. סיוט מתמשך, תחושת חרדה ולחץ חוסר שינה, מציאות סהרורית וסוריאליסטית. אבל מנגד עמדה באוויר תחושה עזה של לכידות, אחדות ושותפות גורל. קונצנזוס מלא על חשיבות ונחיצות המערכה, ובעיקר גאווה ישראלית מתפרצת על ההישגים הפנומנליים של צה"ל.
לראשונה מאז 7 באוקטובר ניתן לומר בפה מלא שהצלחנו לזקוף חזרה את קומתנו הלאומית השחוחה ממכת הנבוט המהדהדת שניתכה על ראשינו, ושעדיין נותנת בנו את אותותיה.
האידיליה המופלאה באותם ימים, שכבר נדמים כלקוחים מעידן אחר (אף שעברו מאז בקושי שבועיים) הייתה כל כך גדולה וסוחפת, עד שהיינו עדים למחזות חוצי דמיון. באולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות הרעיפו גדולי מבקריו של בנימין נתניהו שטף אינסופי של מחמאות והיללו אותו בדברי שבח.
נתניהו, מצידו, לא נשאר אדיש והתמסר כל כולו לחיבוק התקשורתי. בשתי מסיבות העיתונאים אשר ערך במהלך המבצע (כולל שאלות לתקשורת!), התגלה לפנינו נתניהו חדש. ממלכתי, מאחד, מפרגן ונדיב עד אין קץ בחלוקת קרדיטים ומחמאות. מה קדם למה? הביצה לתרנגולת או התרנגולת לביצה? פחות רלוונטי. מה שחשוב הוא שזו הייתה ההוכחה הניצחת שאפשר גם אחרת. אפשר גם ביחד. כוחנו באחדותנו.
מנדט רחב
בימים אלו משק כנפי ההיסטוריה נשמע בקול תרועה ברחבי תבל. השילוב בין שאיפותיו של מנהיג העולם החופשי לבין השינויים הגיאופוליטיים שהתרחשו באזורנו, משמעותו אחת היא. אנו ניצבים על סיפן של הזדמנויות היסטוריות חד־פעמיות, בעלות פוטנציאל אדיר לשינויים טקטוניים במרחב. אפשרות למזרח תיכון חדש. ברוח חזונו של שמעון פרס המנוח ו"מסילת השלום" של ג'ו ביידן.
ברם, בהרכב הקואליציה הנוכחי יתקשה מאוד ראש הממשלה נתניהו למצות עד תום את שלל ההזדמנויות אשר דופקות בחוזקה על דלתותיה של המדינה. גם אם במיומנותו הפוליטית ובחושיו החדים יצליח נתניהו לדלג מעל משוכותיהם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ולתמרן לעסקת החטופים החלקית המסתמנת מבלי לפרק את ממשלתו, הרי שהדבר יהיה כרוך בנזק מצרפי רב, הנגרם כתוצאה מהמשך ישיבתם בממשלה.
ומעל לכל מרחפת השאלה: ומה הלאה? מה לגבי שאר החטופים? האם ימשיכו להינמק במנהרות כפי שקרה לאחר העסקה הקודמת שנעצרה בתום שלב א', או שנתניהו ילך הפעם עד הסוף ויסגור את המלחמה בלי להתחשב במחיר הפוליטי, תוך נטילת הסיכון של הליכה לבחירות מוקדמות?
המשמעות המעשית של בחירות כעת היא ממשלת מעבר משותקת לפחות לשלושה חודשים (שיכולים להתארך גם הרבה מעבר, בהיעדר הכרעה ברורה). זו תהיה, לעניות דעתי, טעות מהדהדת, שעלולה לעלות לנו במחיר פספוס הרכבת ההיסטורית. המסקנה המתבקשת לפיכך היא אחת ואין בלתה. הקמה מיידית של ממשלת אחדות לאומית. זה צו השעה! ממשלה רחבה שתכהן למשך שנה, שלאחריה נלך לבחירות מוסכמות. בשנה זו יוכרז על "שביתת נשק", שתכלול את הפסקת משפט נתניהו עד תום אותה שנה, ומנגד עצירה מוחלטת של בליץ החקיקה השנויה במחלוקת.
לממשלה שכזו יהיה מנדט רחב, והיא תוכל לממש עד תום את ההזדמנויות שנפתחו בעקבות ההישגים הצבאיים, ובאותה עת (ולא פחות חשוב) להרגיע, ולו במעט, את הקיטוב והשסע העמוק בחברה הישראלית. משימתה הראשונה תהיה כמובן החזרת כל החטופים, סגירת המערכה בעזה בהסכם אזורי בר קיימה, ובהמשך נורמליזציה עם סעודיה, סוריה ומדינות נוספות באזור. השמיים הם הגבול במציאות החדשה והמופלאה שנרקמת בשטח.
החל מ־7 באוקטובר קיים שיח אינטנסיבי על הפער הבלתי נסבל בין הפוליטיקאים לעם, ועל הנתק בין הממשלה לאזרחיה. בעוד עם ישראל התעלה לגודל השעה ולמורכבות האתגרים, והתגלה במלוא הדרו ועוזו – מרבית נבחרי הציבור, מכל רחבי הקשת הפוליטית, נתקעו במציאות של 6 באוקטובר.
פוליטיקאים יקרים, ניתנת בידכם כעת ההזדמנות לתקן. שימו את האגו בצד ובחרו בטובת העם ובאינטרס הציבורי. משק כנפי ההיסטוריה זועק, לכן התכבדו נא גם אתם והתעלו לגודל השעה – לכו לממשלת אחדות. עכשיו.
הכותבת היא יועצת אסטרטגית ומרצה לתקשורת באוניברסיטת אריאל
[email protected]