יצאנו מהממ"דים היישר לחום יולי־אוגוסט, למזרח תיכון שמלקק את פצעיו, לאיראן בהלם, לישראל שיישרה את חוט השדרה, לפחות לכמה חודשים. עד שמזכירים את הבוץ העזתי, את החטופים הנמקים, את השבר הפנימי, את חוסר התפקוד היומיומי. ומה עכשיו?
ואני שוב עומדת ברחוב הראשי באחוזה ברעננה עם דגל גדול, עם ראש העיר, בפעם ה־20! והפעם גם עם שגריר פנמה בישראל עזרא כהן, יהודי דתי שהגיע לסיור בעיר, וכולנו דומעים ומצדיעים לסמל ישראל נתן רוזנפלד הגיבור שאיבדנו, מלווים בלב שבור את מסע הלווייתו.
בינתיים הכנסת כמרקחה, רצים במסדרונות, גדי איזנקוט עזב את המחנה הממלכתי (שבינתיים חזרה להיות כחול לבן), פרש מהכנסת ובונה את דרכו מחדש. ובקואליציה פגישות חשאיות, טלפונים באנגלית עם רבנים שלא מכירים את השפה העברית וגם לא תמיד מכירים במדינה הזאת, לוביסטים שועטים, בלשכת ראש הממשלה האורות דולקים כמעט כל הלילה וגם דוחים את הופעותיו בבית המשפט.
ומה על הפרק? מלחמת קיום? אזרחים הרוגים? חיילים נופלים? לא ולא, בעצם כן מלחמת קיום, של הקואליציה. מעין גרסה חדשה של תוכנית הישרדות, והפעם כמעט בלתי אפשרית, או לפחות קשה מתמיד.
ואני משפשפת את עיניי ולא מבינה, לא מאמינה שלמרות כל מה שעברנו, ואנו עוברים מדי יום, מדי שעה, מדי "הותר לפרסום", מדי עוד חלל חולץ ממנהרה, עם שכונות הרוסות מטילים איראניים, מפונים שאיבדו הכל – יושבים להם נבחרינו, מסתגרים בחדרים ומנסים לחלץ את עצמם מהמשבר התורן. לא משבר של המדינה, לא הקרע בעם, לא החטופים הנמקים – אלא הסיכוי שחלילה וחס משהו יזיז אותם מכורסאות עור הצבי, מהמכונית הצמודה ומהנהג, מהג'ובים של החברים, אסון גדול.
לכן התזמורת מנגנת בקול אחד, והפעם היא גם מתואמת עם מנהיג העולם המנצח, הנשיא דונלד טראמפ, כשהאקורד הוא לבטל ומיד את משפט בנימין נתניהו שפוגע, לא פחות, בביטחון ישראל. מה שאותי באמת מפתיע וממש מרגיז, הוא דווקא האופוזיציה. אף ששמעון פרס אמר כבר ש"סקרים הם כמו בושם, נעים להריח, מסוכן לשתות", עדיין אי אפשר להתעלם מהסקרים הדרמטיים האחרונים. יש בהם מגמה חד־משמעית של היחלשות הקואליציה, גם אחרי המלחמה המדהימה באיראן, גם אחרי הביפרים, גם אחרי החיסולים הפנומנליים.
רואים שלאופוזיציה יש תקווה. אם אתם שואלים אותי מניסיוני ארוך השנים, עכשיו זה הזמן של האופוזיציה להפשיל שרוולים, בעצם תמיד זה הזמן, אבל עכשיו זה הכרחי שהאורות במסדרונות ידלקו כל הלילה. עכשיו רוקמים עתיד, מכינים אלטרנטיבות, עושים בריתות, הסכמים חשאיים. ויותר מכך, זה הזמן להציג תוכנית עבודה ל־100 הימים הראשונים של קואליציית התקומה, הפיוס, הביחד. קואליציית התקווה.
אין לחשוש מהייאוש. דווקא משום שהוא כל כך עמוק בכל הסקטורים ובכל המגזרים, אפשר לקחת אותו בשתי ידיים ולעשות ממנו מצע משותף. כן, גם במגזר החרדי. גם בקרב הציונות הדתית. גם ממה שנשאר מהשמאל. מהבית"רים, שיוסף טרומפלדור כיום היה עושה חשיבה מחדש אם להעניק להם את שמו. מהדמוקרטים, ואפילו מנשות ואנשי מפלגות המרכז, שמסתכלים אלו בעיני אלו ולא ממש יודעים לאן הולכים ומה בדיוק עושים.
זוהי הזדמנות חשובה לגאול את העם והארץ מייסורים. זה גם הזמן להיות אמיץ, יצירתי, נועז, לא לחפש אסטרטגיות גדולות, להביא טקטיקה שתשנה את הראייה על המובן מאליו, שתרבע את המעגל. מעגל הדמים הזה.
אם יורשה לי, הייתי ממליצה לצאת מיד במפקד אוכלוסין אדיר ממדים. כל מי שהמדינה יקרה לליבו, כל מי שנותן ממרצו, מזמנו, מדמו למדינה, מוזמן להשתתף, מימין משמאל. מוזמן לכתוב את תוכנית 100 הימים. מוזמן גם מי שמתלבט. עכשיו פותחים את השורות, מאפסנים את האגו במקפיא והולכים קדימה, בראש מורם, לעתיד טוב יותר לכולנו.
התרעות פיקוד העורף