בין הערכים המרכיבים את הקוד האתי של צה"ל - רוח צה"ל - כלול גם הערך "אהבת מולדת ונאמנות למדינה". כשחובר הקוד בזמנו ניטש ויכוח בשאלה אם ניתן לכלול במסמך העוסק בכללי התנהגות גם ציווי של אהבה. המצדדים בכך טענו כי אהבת מולדת היא הבסיס לכל משמעות השירות הצבאי והנכונות להקרבת החיים, אם הדבר נדרש לשם ביצוע המשימה. המתנגדים טענו שלא ניתן לחייב לחוש אהבה. רגש, לדבריהם, אינו דבר שפוקדים עליו. לבסוף הוחלט לכלול זאת כערך יסוד המקרין על יתר ערכי הקוד האתי ומשמש להם ביסוס, הנמקה וסיבת קיום.
ויכוח דומה נקשר גם סביב שני הציוויים של רבי עקיבא והלל הזקן.
רבי עקיבא הורה "ואהבת לרעך כמוך", ואילו הלל ציווה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". גם כאן עלה הטיעון שלא ניתן לצוות על אהבה כדברי רבי עקיבא, ולכן גישתו של הלל היא שנתקבלה כדרישה המעשית הניתנת ליישום ולאכיפה, ואומצה כיסוד ההתנהגות החברתית וכבסיס לכלל הזהב "חיה ותן לחיות".
גישה זו היא גם המוטו שהוביל להגדרת ה"הגינות" של המרכז לקידום ההגינות בישראל: "התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, בלי לנצל חולשות או מצוקות".
חשבתי על שתי הגישות הללו השבוע, בהקשר של סיום המלחמה עם איראן. למרות הצהרות הממשלה על כך שהוסר האיום הקיומי מעל ישראל, נראה כי יש להוסיף בזהירות להצהרה זו גם את המילים "לפי שעה" ולסייגה בזמן. ברור כי האיום הקיומי הזה נובע מכוונות הזדון בראשיהם ובליבותיהם של ראשי המשטר האיראני, ואלה לצערנו נותרו על כנן.
אם נבחן את המחשבות הרעות ואת כוונות הזדון של המשטר האיראני, הרי שאלה נותרו בעינן - ומטרתן השמדת ישראל. האיום לא הוסר מעלינו, והמלחמה שלנו טרם הסתיימה. המלחמה באיראן היא המלחמה ברוע המטיף כבר שנים להשמדת ישראל (אין עוד מדינה אחת בעולם שמרשה לעצמה להתבטא באופן כזה נגד מדינה אחרת - ועדיין לטעון ולדרוש את הגנתו של המשפט הבינלאומי).
כל עוד ייוותר על כנו משטר האייתוללות, עם שנאתו היוקדת הבונה ומניעה ציר רשע שלם, לא יהיה שלום באזורנו וכל שעשינו הוא לדחות בכמה שנים את הצורך לצאת שוב למלחמה קשה. אם להשתמש במילותיו של המשטר האיראני, הרי שהכינוי "השטן הגדול", השגור בפיו בהתייחסותו לארה"ב, הוא הכינוי ההולם דווקא את המשטר האיראני עצמו.
לפרק את האיום
העולם צריך להתחיל להילחם ברוע וברגשות השנאה. ישנם חוקים נגד אנטישמיות, נגד נאציזם, נגד הסתה לרצח; אז שלא יהיו חוקים, ובעיקר אכיפה בינלאומית, נגד קריאה להשמדת עם?! אין זכות קיום במשפחת העמים למדינות הקוראות השכם והערב להשמיד מדינה אחרת והחורתות על דגלן את הכוונה הזאת.
במשפט הפלילי נהוג לכלול בין מרכיביה של עבירה הן את הכוונה להרע והן את המעשה הרע. במבחן הסימנים של המודיעין (שפעמים רבות מדי נטו להתעלם ממנו) המעידים על מלחמה יש לקבוע שכוונה מוצהרת להשמיד עם או מדינה תיחשב בבחינת תחילת מעשה ההשמדה עצמו ותטופל בהתאם. שנאמר: "הקם להורגך השכם להורגו".
זהו הלקח מן המדיניות השגויה שנקטנו במשך שנים כלפי חמאס בעזה ושעליה שילמנו ביוקר ב־7 באוקטובר. סיום מלחמת איראן בלי החלפת שלטון הרשע או מדיניותו ישאיר על כנם את זרעי השנאה ואת כוונות ההשמדה, ונשוב לפוגשם בעוד כמה שנים, מתודלקים שבעתיים על ידי הרצון לנקמה.
מדינת ישראל, בעיקר אחרי המחיר הכבד ששילמה בעקבות מעשי ההרג של איראן ושלוחותיה, זכאית לדרוש לא רק את פירוק האיום הגרעיני האיראני, אלא את פירוק האיום הביטחוני בכלל הנשקף לה מצד איראן.
וכאן אנו שבים לשאלה אם אפשר להורות על רגש, או לעניין רגש השנאה - על חדילה ממנו. כשם שלא ניתן להורות על אהבה, לא ניתן להורות להפסיק לשנוא; אבל ניתן גם ניתן לאסור על פעולות שהן פועל יוצא ומימוש של השנאה הזאת: איסור התבטאויות המטיפות לשנאה, איסור הוראה והטפה לשנאה (בבתי הספר של חמאס לדוגמה ובספרי לימוד של כמה מדינות וישויות ערביות), ובוודאי איסור על תכנון פעילות שמטרתה טרור או השמדה של מדינה אחרת, עידודה וחימושה.
דרישה שכזו צריכה להיכלל במשפט הבינלאומי, ועליה להתקבל כהחלטה במוסדות בינלאומיים כדוגמת ארגון האומות המאוחדות. בשיחות שעומדות להתחדש בין ארה"ב לאיראן לקראת הגעה להסכם בעקבות המלחמה, ישראל צריכה לדרוש להציב בפני איראן את הברירה: הכרה בזכות הקיום הבטוח של ישראל, או הסכמה לפיקוח בינלאומי שיפרוק אותה מיכולות האיום על הקיום הבטוח שלנו. פחות מזה משמעותו לדחות את העימות הצבאי הבא, וליתר דיוק – להתחיל את הספירה לאחור לקראתו.
אם בעבר נאמר "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", היום אין די בהתכוננות למלחמה: יש לנקוט צעדים מעשיים שימנעו אותה, לרבות טיפול השורש בשנאה שמניעה אותה. תשאלו את תושבי העוטף.