הגיעה העת לסיכום ביניים של שתי המלחמות הנוכחיות. אין ספק שבמלחמה עם איראן היו לישראל, בעיקר לחיל האוויר ולמוסד, הישגים מדהימים. אבל מה שהושג לא מתקרב כלל לניצחון הגדול שהושג במלחמת ששת הימים.
זו גם הפעם הראשונה בתולדותיה שישראל נזקקה לעזרת מדינות זרות, לא רק באספקת אמצעי לחימה אלא בפעילות אקטיבית, תחילה בהגנה מפני טילים וכטב"מים, ובהמשך בלחימה אקטיבית אמריקאית באיראן. כמו כן, נראה שלפחות כרגע אין בידי ישראל תשובה מספקת לירי הטילים.
הרבה ניצחונות - מעט הרתעה
המלחמה בחמאס היא הארוכה בתולדות ישראל, והניצחון עדיין רחוק. לראשונה מקום המדינה נפגע העורף בצורה כה קשה. המלחמה נפתחה בטבח 7 באוקטובר, ובהמשכה גרם חיזבאללה הרס עצום בצפון המדינה. רבים מתושביו פונו, וחלקם עדיין לא חזרו למקום מגוריהם.
בהערכה כוללת, כאשר סופרים רק גורמים פיזיים (מספרי טילים וכלי נשק, שליטה על שטח, היקף האבידות וכו'), נראה שישראל זכתה ביתרון, אך שילמה מחיר נורא. חיזבאללה וחמאס נחלשו מאוד; המשטר הסורי קרס; ואיראן איבדה מדענים ומפקדים צבאיים ותעשיות הגרעין והטילים שלה נפגעו. אולם כאשר אנו מביאים בחשבון גורמים דוגמת עוצמה מדינית, התמונה הרבה פחות ברורה.
מעמדה המדיני של ישראל התערער לחלוטין, ואילו מעמדם של הפלסטינים לא רק שלא נפגע, אלא אף התחזק. הערעור במעמדה של ישראל מהווה סכנה למדע, לתרבות ולכלכלה, שעה שהקריאות לחרם על ישראל בכל התחומים הולכות וגוברות. וראוי להדגיש: הסכנה היא גם לביטחון ועלולה לעלות בחיי אדם.
על בסיס זה יש לבחון את המשך המלחמה בעזה. במבצע "מרכבות גדעון" היו לנו אבידות כואבות מאוד. אבידות חמאס גבוהות הרבה יותר, אך לארגון הטרור אין קושי לשלם את מחיר אבידותיו, ולשאת בהרס ובמוות של מאות פלסטינים שאינם מעורבים בלחימה. לגישתו של חמאס, הזמן פועל לטובתו. הוא כנראה די אדיש לאבידות, בעיקר אלה של הבלתי מעורבים, והוא צופה בהנאה כיצד בכל יום לחימה מתפרסמות תמונות של נשים וילדים הנפגעים בעזה, התורמות להרס מעמדה הבינלאומי של ישראל.
במבט כללי על מדינת ישראל, ניתן לומר שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה, שהחלה למעשה עוד קודם לכן, מרגע הצהרת בלפור. במלחמה זו היו מדי פעם הפסקות קצרות, שלאחריהן היא שבה והתחדשה. סבב המלחמות הנוכחי מלווה בהצהרות שלפיהן ככל שנכה חזק יותר באויבינו, כך תגבר ההרתעה. המציאות העגומה היא שמכות קשות שישראל הנחיתה על אויביה לא מנעו לחימה מחודשת (כלומר, ההרתעה הוכחה כמוגבלת).
במלחמת ששת הימים נופץ הצבא המצרי לרסיסים, איבד את מרבית מטוסיו וכלי השריון שלו וסבל ממעל ל־10,000 הרוגים. כל זה לא הרתיע אותו ולא מנע את מלחמת ההתשה ואת מלחמת יום הכיפורים. לפיכך, ספק אם ההרס שנגרם בעזה ובאיראן ירתיע את החות'ים, את תנועות הטרור למיניהן או את האיראנים.
עניין אחד למדנו ממלחמת ששת הימים ומהמלחמות הנוכחיות – הן גורמות להגדלה דרסטית בתקציב הביטחון ולהארכת השירות הצבאי. שירות זה, אחרי שהוארך - קשה מאוד לשוב ולקצרו. עוד למדנו מניסיון העבר שכלי הנשק הולכים ומשתכללים. אנחנו יודעים להפתיע את האויב, אך למרבה הצער, גם אנו חשופים להפתעות מכאיבות. שקט יחסי הושג עד היום רק בהסכמי שלום. הסכמים כאלה יש לנו עם מצרים וירדן.
פגיעה נרחבת
השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא כיצד ממשיכים. בעיניי, המשימה הראשונה במעלה היא לשקם את מעמדה המדיני של ישראל. לכן, כאשר מדברים על הגדלה אדירה בתקציב הביטחון, השאלה היא במה משקיעים, ובעיניי - נדרשת השקעה גם בחיזוק מערך ההסברה והשידורים של ישראל לעולם בכלל ולעולם המוסלמי בפרט. כדאי לבחון את ההשפעה והנזקים שגורמת לנו קטאר באמצעות מערך שידורים והסברה עוינים, כדי להבין מה עלינו לעשות.
במקביל נדרשת מדיניות שניתן להציע לה נימוקים מתקבלים על הדעת. אחד האסונות החמורים ביותר שהמיטה עלינו המלחמה הנוכחית הוא התחזקות הגזענות והעוינות כלפי הציבור הערבי בישראל והפלסטינים בכלל. נכון, ערבים ישראלים ביצעו פוגרומים בתקופת מבצע שומר החומות. נכון גם שיש בתוכם יסודות לאומניים המתנגדים לישראל הציונית.
אבל יש יותר מצד שני למטבע. ערביי ישראל מהווים נדבך מרכזי בשירותי הרפואה בארץ. הם השתלבו בשוק העבודה, ויש להם חלק חשוב בתחומים נוספים. יהיו בהם כאלה המוכנים ומסוגלים לייצג את עמדתה של ישראל. קידום היסודות המתונים בחברה הערבית הוא אינטרס ישראלי, קל וחומר לגבי העדה הדרוזית, שתמיכתה בישראל אינה מוטלת בספק. במקום זאת אנחנו נתקלים בהתנפלות גזענית על נהגים ערבים ובשמחה לאיד על טיל איראני שפגע בכפר ערבי.
חמור פי כמה הוא המצב ביהודה ושומרון, שבו פועל טרור יהודי בקנה מידה רחב נגד התושבים הפלסטינים. טרור זה איננו נבלם על ידי כוחות הביטחון. להפך, נראה שהטרור היהודי פועל בתחושה שהוא זוכה לתמיכה לא רק בסביבתו הקרובה, אלא גם בקרב הממשלה ובקרב חלק ממרכיבי הקואליציה.
לאחרונה פנה הטרור הזה גם נגד חיילי צה"ל ונגד רכוש וציוד המשמשים לצורכי ביטחון, והשאלה היא: מדוע? תשובה אפשרית היא שכוחות הביטחון מנסים לעיתים לבלום את הטרור היהודי ולו באופן סמלי, ודי בכך כדי לעורר את חמת תומכיו. תשובה אפשרית אחרת היא שהטרוריסטים אינם מסתפקים בהתנהגות הפסיבית יחסית של צה"ל והמשטרה, שאינם בולמים אותם, אלא הם מצפים לתמיכה אקטיבית של גורמי הביטחון בפגיעות שהם מבצעים בפלסטינים.
התרעות פיקוד העורף