בסוף השבוע התפניתי מעט להסתכל על תמונות השבוע שעבר, שתיים מהן נחרטו בזכרוני, השתיים הן בעלות ערך היסטורי, אי אפשר יהיה למחוק אותן בקרוב. הן ישארו איתנו להרבה זמן; התמונה של ההתפרעות וההשתלחות נגד בית המשפט העליון, בתוך אולם המשפט, והתמונה של ראש הממשלה מבקר בניר עוז ונפגש עם חברי הקיבוץ.
שתי תמונות, ישראל אחת. לוותיקים שבינינו אבל לא רק להם אומר, מעולם לא היה כדבר הזה. נכון, היו פה ושם נסיונות להפריע פעילות של בתי משפט ולשבש אותה, אבל הם נדחו במהירות וביד חזקה. בצדק. בית משפט צריך לקבל החלטות רק לפי מיטב שיקוליו המשפטיים והמורכבים, בשום פנים לא תחת איומים, קרובים ורחוקים. האמת העצובה היא כי האנשים שבאו לבית המשפט נכשלו כבר, אולי התעכבו, בתכנית לסרס את המערכת המשפט ולהכפיפה לרשות המבצעת, נשארה להם רק דרך קצרה ללכת, ואותה הם ניסו ביום רביעי שעבר.
היו שם הורים שכולים, היו נכי מלחמה, ישראלים יקרים, אשר הנושא שעמד לפני בית המשפט נגע להם. צריך לכבד אותם, אך גם הם חייבים לדעת כי אין שום כח בעולם שמאפשר לחסום את בית המשפט בעבודתו. אבל היו שם גם שלשה חברי כנסת, אולי יותר, הם, מנהיגי ציבור, לכאורה, אמורים לכבד את בית המשפט. בפועל הם העתיקו לבית המשפט את ״תרבות״ הדיבור הקלוקלת, נכון לומר תרבות האלימות המילולית ואפילו הפיזית של הכנסת. הם ניסו להדביק בחיידק האלים הזה, גם את המשפט העליון, הם ולא אחרים. מדינת חוק אינה יכולה להתקיים כך. זה חורבן מערכת המשפט, זאת הדרך לחורבן כללי.
והיתה תמונה אחרת, נתניהו מגיע לניר עוז. לקח לו זמן, הו, כמה זמן לקח לו, להתקרב למקום הנורא הזה אשר רבע מהאוכלוסייה שלו, נרצח או נחטף ב 7 באוקטובר, נתניהו לא בא אליו והוא ידע למה, הוא מחושב מאוד, לכן ברח מן הבשורה הזאת וחשש, טוב שחשש. אבל אי אפשר לברוח לאורך זמן, מה גם שאם אתה בורח מבשורה, היא רודפת אחריך, ועכשיו, ערב נסיעתו לארה״ב, לקראת הויתור הגדול שיהיה עליו לעשות כדי להחזיר חטופים, (לא כולם, מחציתם) הוא נדרש למעמד הזה.
הסתכלתי על המפגש הזה, קראתי ועיינתי בדברים שנאמרו לו, כולל ההפגנה בכניסה לקיבוץ. נתניהו נמנע כידוע לעבור ליחיד המפגינים והעדיף להיכנס בכניסה האחורית. הוא סייר בדרכי הקיבוץ, השרוף בחלקו, ושוחח עם שורדי השבי וקרובי הנרצחים, והכל התנהל בכאב, בכעס, באצילות ומתוך כבוד. אחרי ולמרות הכל נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל, בידיו, כמובן, גם הכוח להוביל את סיום המלחמה הזאת, כולל החזרת החוטפים, כולם יודעים זאת. אילנה גריצ’ווסקי, חברתו של מתן צנגאוקר, ביקשה את שחרורו וסיפרה את סיפורה האישי המרגש, יזהר ליפשיץ אמר לו שחובת ההוכחה עליו, נילי מרגלית, ישבה לפנינו וקראה מן הכתב את דבריה על חבריה שנשארו מאחור ואת מחויבותה אליהם. היא סירבה ללחוץ את ידו, ״עד שיחזרו כולם״, ועדיין איש לא פגע בו , כמובן, ועדיין דיברו עימו, ועדיין עינב צנגאוקר היתה שם לחבק את רעייתו ואף להעניק לו חצי חיבוק.
הם אינם סולחים לו, אולי לעולם לא יסלחו, אבל הם אינם שוברים את הכלים. הם היו פה ויהיו, ניר עוז תתחדש, במקומה הנוכחי וכנראה גם במקום אחר בנגב המערבי, אליו חלק מהמשפחות מבקשות לעבור. איני בא אליהן בטענות. אגב, הם העלו הנושא הזה עם ראש הממשלה והדגישו אחריות המדינה לשכנם בכל מקום, בכל מקום.
זאת ישראל, גם זאת ישראל. נשארת בסוף השאלה, אז מי היא ישראל ה״אמיתית״, מי מייצג נכון יותר את אזרחי הארץ הזאת שמבקשים לחיות בה, שעומדים על כך ששני יסודותיה, היהודי והדמוקרטי, ישמרו, שישררו בה שוויון וצדק חברתי ושפניה לשלום?
כנראה, זאת ישראל אחת, אבל מפוצלת מאוד, שסועה וכואבת. אלה שתי פניה הנוכחיים, אבל לא בהכרח, יתכן מאוד, חשוב מאוד, כי הפנים הללו, המפוצלות, ימצאו הדרך לחיות שוב במשותף. רוצים ״ביחד ננצח״? בבקשה, לא רק לשם מלחמות אלא למען השלום שבינינו. ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן אם הפיצול הזה יתמיד. היא תתיש את עצמה במאבקים אין סופיים, כאלה אינם חסרים, כוחה החיצוני, מעמדה הבינלאומי, יהדות העולם, יתרחקו ממנה. בלעדיהם, גם בלעדיהם אין לנו יכולת קיום.
על מי תוטל מלאכת השיקום, אשר הולכת וקרבה? המשימה הזאת כבר מחכה לדור הבא, דור חדש של מנהיגים, מי ששבים משׁדות הקרב ואחרים ששמרו על החברה הישראלית בעורף. אנשים שמסרבים לעזוב את הארץ, שמבינים כי עתידנו פה והן מוכנים לעשות המעשה הציוני - לאומי ולבנות פה מחדש המדינה הזאת, על יסודות חדשים - ישנים, מדינת ישראל וזאת תהיה ישראל אחת.|
ד״ר נחמן שי הוא דיקן ההיברו יוניון קולג׳, מכון לימודי יהדות בירושלים, לשעבר שר התפוצות וחבר הנהלת ״מפקדים למען ביטחון ישראל״.