כל אדם נורמטיבי שגידל ילד יודע. כל הורה שעקב בדריכות אחר נשימות התינוק שזה עתה נולד לו, כל הורה שחרד כשהמתבגר הסתגר בחדר וכעס על העולם ומאס ולו לרגע בחיים, כל הורה שחיבק את בתו כשעלתה על האוטובוס שלקח אותה לצבא.
כל הורה יודע: הורים יעשו הכל למען ילדיהם. ככה זה, פשוט. אנחנו מביאים אותם לעולם, כורעים לעיתים תחת נטל האחריות, אבל לעולם לא מרפים ממנה. לפיכך אנחנו אומרים שנעשה הכל בשבילם, ומתכוונים לזה בכל מאודנו.
ייתכן שהיא עושה את זה כי היא מקווה שזה יעזור לה לחלץ את מתן שלה. אין לדעת אם היא מאמינה בכל ליבה שזה מה שיעזור לה לחלץ אותו, אבל היא נאחזת בתקווה. ומותר לה. לא סתם מותר לה, זה הכרחי עבורה. היא חייבת תקווה כדי להציל אותו מהתופת. בניגוד לראש הממשלה, צנגאוקר מגלה אחריות. אחריות של אם שגידלה לבד את שלושת ילדיה והייתה מוותרת על חייה למענם.
היא נתנה לו את תמונת הניצחון, אומרים. זה אולי נכון. אבל אוי לניצחון שזו תמונתו. ואם תמונת הניצחון הזאת תיתן לה את בנה – אז נחזה כולנו בתמונת הניצחון האמיתית: תמונת עינב צנגאוקר מחבקת את מתן שלה, תמונות 19 משפחות נוספות מחבקות את בניהן המעונים. ונראה גם את תמונת סגירת המעגל של 30 משפחות אחרות שמביאות את יקיריהן לקבורה.
אלה התמונות שוברות הלב שיאפשרו לנו לחזור לנשימה סדירה; שיאפשרו לנו, סוף־סוף, להתחיל לאסוף את שברי המחדל והאסון ב־7 באוקטובר, ולהתבונן קדימה בתקווה.
התרעות פיקוד העורף