חיבקת את ביבי? את כבר לא משלנו: בישראל בונים גיבורים, ואז בועטים בהם | גאולה אבן סער

החברה הישראלית אוהבת סמלים. אוהבת להזדהות, להתרגש, להאמין – אבל רק כל עוד הסמל משחק לפי התסריט שנכתב עבורו. סטייה קטנה – והוא נרמס

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
עינב צנגאוקר ושרה נתניהו מתחבקות בניר עוז | צילום: שימוש לפי סעיף 27א'

"היכולת להקדיש תשומת לב לסובל היא דבר נדיר וקשה, זה כמעט נס. זהו נס". (סימון וייל).

רבים תרמו לו בנדיבות, אבל בו בזמן הוא הפך למטרה לקמפיין שנאה אלים ופרוע נגדו ברשתות, שבו יוחס לו גיוס כספים לארגוני שמאל. הוא הוקע על כך ש"ניצל" את "סיפור" השבי. "סיפור", כן? אחלה סיפור. בטח היה שווה להיות מוחזק בידי חמאס. שהוא מקדם אג'נדה פוליטית. "חבל שהחזירו אותך" – הטיחו בו.

ככה זה כששורד שבי לא מתיישר עם הציפיות. שלא מתנהג כמו ש"שלנו" אמור להתנהג. זו לא תקרית, זו שיטה.

עופר קלדרון
עופר קלדרון | צילום: באדיבות המשפחה

עד לפני ימים אחדים, כשעמדה על במות, האשימה את ראש הממשלה בנימין נתניהו בהפקרת בנה ודרשה את החזרתו, היא הייתה גיבורת המאבק. היא הייתה עבור המוחים נגד הממשלה קול אנושי מול שלטון שהם מבקשים להפיל. הפנים היפות של מחאתם.

הקהל שם הקשיב לה בשקיקה. ראה בה סמל: נקייה מאינטרסים, כואבת, אותנטית, וכמובן תוקפת את נתניהו, שבבחירות האחרונות, כך סיפרה, עוד הצביעה לו. כל עוד שירתה נרטיב פוליטי ברור, היא הייתה (וסליחה מראש על הביטוי) "שימושית" עבורם. כל עוד האשימה את מי שצריך, היא נישאה על כפיים בחיבוק אוהב.

עינב צנגאוקר מחבקת את שרה נתניהו בניר עוז
עינב צנגאוקר מחבקת את שרה נתניהו בניר עוז | צילום: צילום מסך

פתאום שום דבר ממה שעברה ועוברת כבר לא נספר. הכאב שלה? כבר לא תופס. ככה זה כאן. לא רואים בני אדם, רואים עמדות. את איתנו או נגדנו. אין אמצע, אין רגישות, אין הבנה, אין מורכבות. הכל מתורגם מיד לאג'נדה פוליטית. וזה לא התחיל עכשיו.

כאילו יש לה, שנה ותשעה חודשים אחרי החטיפה, יכולת נפשית לשקול כל מהלך בקור רוח. כאילו אינה אם כואבת, אלא מנכ"לית של קמפיין להשבת החטופים. כאילו מישהי במצבה אמורה להיות מחושבת, מאופקת, מדודה ומרוסנת. אתם, המבקרים אותה, לא הייתם צורחים את נשמתכם מול כל מצלמה לו היה זה הילד שלכם?

צנגאוקר נרמסה משני הכיוונים. פעם אחת כי הייתה בוטה, פעם שנייה כי העזה לחבק, ובעיקר כי סירבה להתנהג על פי הציפיות של מי שרואים בה רק דגל. צד אחד השליך אותה כי חרגה מהתפקיד שהוקצה לה כתוקפת ראש הממשלה, צד שני לא סלח על חודשים שבהם תקפה אותו. לא מתייחסים אליה כאל אדם, אלא כאל הדבר שעליו מקרינים את התקוות, הפחדים והאינטרסים.

עינב צנגאוקר בעצרת לשחרור חטופים
עינב צנגאוקר בעצרת לשחרור חטופים | צילום: אבשלום ששוני

הלוואי שבנה ישוב במהרה. ואז מה? האם תוקפיה יחזרו בהם? האם תזכה לרהביליטציה תקשורתית? לחיבוקים מזויפים? ואם לא ייכלל בעסקה קרובה? האם שוב יהפכו אותה ל"פונקציה" פוליטית תועלתנית? ככה זה אצלנו, בונים גיבורים, ואז בועטים בהם. בונים סמלים, ואז מחריבים. הכל בשחור־לבן. אין אפור, אין מורכבות. חיבקת את נתניהו? את כבר לא משלנו. הזדהות? חמלה? רק אם עברת סינון פוליטי.

אין לי מושג אם החיבוק לנתניהו היה טקטי או אותנטי. אבל מה זה משנה? אין לנו זכות לשפוט את צנגאוקר. לא על חיבוק, לא על צעקה, לא על שתיקה. משפחות החטופים אינן סמל, אינן מכשיר, אינן חומר גלם לקידום אג'נדה. אם חלילה ייפגע בנה עוד יותר, זו תהיה שוב אשמת חמאס. לא שלה.

לא מגיע לה לחטוף אש, לא ממי שמתעב את ראש הממשלה ולא ממי שמעריץ אותו. היא לא "גיבורה" או "מפלצת" במדד החיבוקים. מותר לא להסכים איתה. מותר לחשוב שהיא טועה. אבל אסור לשכוח: היא לא רעיון ולא פלאייר פוליטי.

תגיות:
עינב צנגאוקר
/
עופר קלדרון
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף