המשטרה מדווחת אומנם על הישגים, אבל בפועל נעצרים רק חשודים מעטים. ציוד מכני כבד ושטחים חקלאיים נרחבים עולים באש. מצלמות שמציבים החקלאים מנציחות את ההרס. המשטרה “בודקת”. ובן גביר? הוא ממשיך בהצהרות הבנאליות המוכרות, שהביטחון האישי לא היה מעולם טוב יותר.
כשאזרחים נאלצים להקים ארגון כדי להגן על עצמם מפני פשיעה, זה סימן לכך שהגענו לשפל המדרגה, לכך שהמדינה איבדה כיוון ושליטה. זה כבר לא רק סיפור של פשיעה, אלא של כשל שיטתי של שלטון החוק.
מה עשה הרעשן הפוליטי בן גביר מאז שנכנס לתפקידו? הבטיח “אפס סובלנות לפשיעה” ו“חיזוק המשטרה”, הקים “יחידות ייעודיות”, מינה “אחראים”, חילק נשק בכמויות למרות כל האזהרות, ופרסם פוסטים. התוצאות בשטח: עלייה דרמטית בדיווחים על סחיטה, ירידה בדיווחים של אזרחים שחוששים להתלונן בגלל חוסר אמון מוחלט במנגנוני האכיפה. המשטרה מצטיירת בציבור כמי שלא מצליחה להתמודד עם אתגריה. השוטרים מתוסכלים, והעבריינים חוגגים.
הציבור אינו זקוק לסיסמאות. הוא זקוק להגנה. הוא צריך אכיפה וחקיקה. הוא צריך מדינה שלא תברח מהמציאות בשטח, ולא תשאיר את המאבק בידי אזרחים אמיצים. אם בן גביר אינו מסוגל להבחין בהבדל שבין מסעות יחסי ציבור ובין אחריותו לביטחון הלאומי, נכון שיפנה את מקומו בהקדם.
התרעות פיקוד העורף