בזמן שהדרג המדיני בישראל רושם הישגים מרשימים בזירה הבין-לאומית - הרתעה מול איראן, שיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב, בריתות אזוריות, מהלכים גיאו-פוליטיים בעלי חשיבות היסטורית - בזירה הפנימית שוררת הפקרות. לפעמים נדמה שבעת הזאת מדובר בממשלה בעלת אישיות מפוצלת: ניהול מרשים של ענייני החוץ והביטחון ושבר פנימי צורב מבית. אין המחשה חדה יותר לסתירה הזו מאשר מה שמתרחש כיום בבית החולים סורוקה.
כידוע, טיל בליסטי איראני פגע בלב בית החולים, שהוא המרכז הרפואי היחיד בנגב. קומות קרסו, מחלקות הושבתו, מאות מיטות יצאו משימוש, מעבדות נהרסו והתשתיות קרסו. הטיל פגע ישירות בבניין האשפוז הכירורגי, הרס והוציא את הבניין כולו מכלל שימוש. בנוסף, נזקי ההדף הרחבים פגעו גם בניינים סמוכים, שרובם כיום אינם כשירים לשימוש.
אמנם צוותים של סורוקה עשו ועושים מאז ככל יכולתם לתקן חלק מההריסות ובית החולים חזר לתפקוד חלקי, אך נכון להיום רק 25% ממיטות האשפוז מאוישות. למעשה, יותר ממיליון תושבים נותרו עם שירותי בריאות חלקיים הניתנים בתנאים של מדינת עולם שלישי. חלק מהחולים מאושפזים בקומת אשפוז זמנית, חלקם עדיין במרתפים, בלי מקלחות בקומה, כשהמיטות צמודות זו לזו. שמונה חדרי ניתוח, שהם כשליש מחדרי הניתוח בבית החולים, אינם פועלים. איך אמר ד"ר צחי סלוצקי, סגן מנהל סורוקה ומומחה לרפואה דחופה? "בסיטואציה הזאת, אני לא הייתי מאשפז שם את אמא שלי".
במתחם שנפגע שוכנות גם מעבדות אוניברסיטת בן-גוריון ומתקני מחקר פורצי דרך. הנזק כאן הוא לא רק רפואי אלא גם מדעי ומחקרי ולטווח ארוך.
התרחיש האופטימי מדבר על חזרה לתפקוד סביר בתוך חצי שנה עד שנה. כלומר, קיים חשש ממשי שבחורף, בו התפוסה ממילא עולה בממוצע על 100%, בית החולים עדיין יהיה מוגבל בתפקודו. ועוד לא הזכרנו את הצורך במתן שירותי בריאות מצילי חיים לכל החיילים שנלחמים בעזה ואלה המשרתים באזור הדרום.
לפי הערכות מוסמכות, שעליהן חזר גם מנכ"ל סורוקה, פרופ' שלומי קודיש, יידרשו כמיליארד שקלים לשיקום בית החולים. אך מאז הפגיעה ב-19 ביוני לא הועבר תקציב מהאוצר לשיקום המבנים שנפגעו. רק מקדמה זעומה ממס רכוש ותרומות מקרנות פילנתרופיות ומתורמים תאגידיים, שממלאים את הצורך הדחוף בכספים לשיקום. כל זאת במדינה שניצבת במקום ה-17 (!) בעולם בתוצר לנפש, בעלת כלכלה איתנה, שללא ספק יש ביכולתה להקצות את המשאבים הנדרשים לשירותי רפואה מתקדמים. כשמדינה מהמתקדמות בעולם בוחרת להפקיר את בריאות התושבים באזור שחולש על שטח של 66% משטחה של ישראל, זאת עוד לפני שהתייחסנו לפריפריה הצפונית, זהו מצב בלתי נסבל בעליל.
ההבטחות למיגון עלו באש
ברקע הדברים צריך לזכור שעוד לפני הפגיעה סבלו תושבי הדרום והצפון מפערים גדולים ברמת שירותי הבריאות לעומת אלה הניתנים במרכז הארץ. בכל הפרמטרים המקובלים - מספר מיטות לנפש, היצע כוח אדם רפואי, זמני המתנה לטיפולים ומגוון טיפולים - הנגב והגליל היו ועודם בנחיתות אל מול גוש דן והמרכז. יש פחות מיטות זמינות לאוכלוסיית הנגב והדרום והצפון, קיים מחסור ברופאים מומחים ובצוותי סיעוד, זמני ההמתנה לתורים ולטיפולים הם ארוכים יותר וקיים מחסור בציוד רפואי טכנולוגי. בית החולים סורוקה עצמו פועל בתקצוב חסר למרות שהוא משרת אוכלוסייה שאתגרי הבריאות שלה הם מלכתחילה קשים יותר, בגלל המצב הסוציו-אקונומי הנמוך יותר באזור והיעדר חלופות.
קשה להאמין, אבל בכל האזור הענק הזה - פועל בית חולים אחד בלבד, לעומת חמישה בגוש דן לבדו.
כבר לפני יותר משלושה עשורים - כן, זו לא טעות - הוגדר הצורך בהקמת בית חולים נוסף שישרת את תושבי הנגב וייתן מענה להתפתחות הדמוגרפית העתידית של האזור והוחל בתכנונו. אך רק לאחרונה, לאחר אין-ספור דיונים, החלטות ממשלה ודוחות של ועדות ציבוריות, סוכם סוף-סוף המודל להקמת בית החולים החדש ונקבע כי התכנון, ההקמה ותפעול בית החולים יעשו במשותף על ידי קופות החולים מאוחדת ולאומית, כאשר הבעלות תהיה של קופות החולים וההפעלה באמצעות בית החולים שיבא. לפי ההערכה, בית החולים יפתח את שעריו רק ב-2030, לכל המוקדם.
למזלנו הרב, חודש לפני המלחמה באיראן נפתח בית החולים אסותא בבאר שבע עם כמה עשרות מיטות והוא קלט מטופלים לא רבים מסורוקה, הודות לשיתוף פעולה נדיר בין שני המוסדות. בשום אופן אי אפשר לראות באסותא תחליף לבית חולים שני בנגב.
ועוד נתון שיש לזכור ברקע הדברים. במשך שנים הבטיחו לסורוקה מיגון מפני טילים ובכל פעם שמנהלי בית החולים דרשו מהממשלה לעמוד בהבטחות נאמר להם שזה לא הזמן. דו"ח מבקר המדינה כבר התריע בעבר על היעדר מיגון בבתי החולים בישראל, ובכלל זה סורוקה, אך אזהרות אלו נפלו על אוזניים ערלות. הבניין שנפגע הוא בן עשרות שנים ומעולם לא מוגן, זאת למרות החשיפה הגבוהה של אזור הנגב לפגיעת הטילים. לו בית החולים היה ממוגן מלכתחילה, לא היינו במצב הזה עכשיו.
קברניטי המדינה צריכים לדעת שסורוקה הוא לא רק בית חולים - הוא עוגן אזורי והוא קו החזית של מדינת ישראל בדרום.
אין לכם ויזה להיכנס לנגב
סורוקה הוא סימפטום למצב החמור שבו נתונה הפריפריה בישראל, בצפון ובדרום, שמאז השבעה באוקטובר מצבה רק החריף. על הנייר יש לא מעט תוכניות פיתוח, אך הכל כאן נגרר בעצלתיים. בנגב נדרשות היום השקעות עתק בתשתיות תחבורה, תקשורת, חינוך, בריאות ורווחה. יש צורך בהקמת עוגני צמיחה כלכליים ומקורות תעסוקה. נדרשת השקעה בהייטק וקיים הכרח בהבאת אוכלוסייה צעירה לנגב. מדינת ישראל אוהבת לדבר על "אומת הסטארט-אפ", אבל בפועל עושה מעט מאוד כדי להסיט ולו במעט את מרכז הכובד ההייטקי לדרום. פרויקטי ענק, כגון הקמת נמל תעופה בין-לאומי משלים לנתב"ג, נגררים על פני 40 שנה ללא החלטה. יש תוכניות, יש ועדות, יש דוחות - אבל אין מימון, אין מועדים, אין התחייבות ממשלתית אחת. "תוכניות" בממשלה הם מילת קוד לבירוקרטיה, סחבת ותקוות שהנושא יישכח.
הציבור בנגב נכון לפעול, ולתבוע את מה שמגיע לו בזכות ולא בחסד. יותר מזה, הוא גם נכון להעניש את מקבלי ההחלטות על אוזלת ידם.
הגיע הזמן לומר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ממשלת ישראל הנוכחית נבחרה בזכות הפריפריה. רוב מוחץ מתושבי הנגב העניק את קולו למפלגות הקואליציה הנוכחית, ובעיקר למפלגת הליכוד, וכך הוא עושה בעצם מאז המהפך של 1977. אך מה שציבור בוחרים נאמן זה קיבל בתמורה הוא הפקרה, השתהות והתעלמות צינית.
תושבי הדרום אינם בני חסות. הם אזרחים שווי זכויות, עם זיכרון פוליטי. מספיקים ארבעה או חמישה מנדטים שיחליפו צד, כדי לערער את יציבות הקואליציה הנוכחית. הנגב בשל לעשות שינויים פוליטיים שהכרחיים לקיומו ומי שיאכזב את הנגב - לא יקבל ממנו מנדטים, לא תמיכה ולא לגיטימציה.
במשך שנים ארוכות, ארוכות מידי, תושבי הנגב הסתפקו בהבטחות והצהרות על פיתוח הנגב, על תקציבים, על תוכניות. לא עוד.
אני אומרת לכולם - מראשון השרים ועד אחרון העסקנים, בכל מפלגות הקואליציה, אך במיוחד בליכוד - אל תגיעו לכאן לקושש קולות ולפזר הבטחות. לא נקבל אתכם בזרועות פתוחות ונבוא עימכם חשבון בקלפי. אין לכם ויזה להיכנס לנגב בלי שנאשר אותה (כמובן שזה מטפורי) ונאשר זאת רק לאחר מילוי התחייבויותכם.
לפעול עכשיו ומייד
המבחנים הם מיידיים. אני קוראת מכאן לממשלה, למשרד האוצר ולמשרד הבריאות - העבירו בימים אלה את התקציב הדרוש לשיקום סורוקה. תקציב השיקום אינו יכול להיתמך רק על ידי פילנתרופיה. יותר מזה, נצלו את הסיטואציה שנוצרה להשבחת בית החולים, הרחבתו ושכללו מבחינת הציוד ותנאי העבודה.
קצנו בדיבורים ואנחנו מחכים למעשים. הפגיעה בסורוקה היא לא רק פגיעה פיזית, אלא גם מכה קשה לחוסן הלאומי. היא חושפת את כשלי הממשלה בטיפול בפריפריה ומסכנת את ביטחונם ובריאותם של אזרחים רבים. חייבים לפעול עכשיו ומייד.
התרעות פיקוד העורף