בבחירות 2024 נרשם שיא חדש באקטיביזם הפוליטי של קהילות מוסלמיות בבריטניה. תנועת The Muslim Vote, שקמה לקראת הבחירות הכלליות, פעלה בצורה אסטרטגית. היא גייסה מאות אלפי תומכים, סימנה מחוזות מפתח, וקידמה מועמדים התומכים "בצד הפלסטיני". המסר היה ברור: כל מועמד שלא יוקיע את ישראל, יאבד את התמיכה המקומית.
בפועל, ארבעה מועמדים פרו־פלסטינים עצמאיים נבחרו לפרלמנט. בעשרה מחוזות מפלגת הלייבור איבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה. תבוסות דומות נרשמו גם בבחירות המקומיות לפני כחודש: בברדפורד, בברמינגהם ובאולדאם הצליחו מועמדים בעלי מסרים אנטי־ישראליים לתפוס עמדות מפתח בשלטון המקומי.
תקנון המחנה חושף מציאות של הפרדה מגדרית קפדנית: בנות חייבות לעטות חיג'אב בכל עת, מגורי הבנים והבנות נמצאים בחלקים נפרדים של המתחם, ומתוכננות פעילויות מתוזמנות למניעת מפגשים בין המינים. המפגש היחיד המותר הוא בתפילות היומיות ובצילום קבוצתי. בשורה התחתונה, הדמוקרטיה הבריטית הפכה לזירה שבאמצעותה מיעוט אידיאולוגי מצליח לעצב מציאות לאומנית־דתית. העיתונאי דיוויד רוז כתב כי "הבריטים איבדו את היכולת לומר את האמת בשם הפחד. אנו לא חיים עוד בממלכה ליברלית – אלא במרחב פוליטי שבו התאגדות קהילתית חזקה יותר מהחוק".
מה שמתחולל באנגליה מדליק את כל נורות האזהרה באירופה כולה. חדירת האסלאם הפוליטי למרכזי קבלת החלטות, דרך הצבעה דמוקרטית – מבטאת שילוב מסוכן בין חופש לפרצה מסוכנת. המאבק כעת איננו נגד דת האסלאם, אלא נגד הפוליטיזציה שלה. על אירופה בכלל, ועל בריטניה בפרט, למנוע באמצעות חקיקה משפטית את ההשפעות הזרות של גורמים רדיקליים, כדי לחזק את הזהות הלאומית ולשמור על חופש הביטוי.
בריטניה, שהובילה את העולם בזכויות הפרט ובמאבק בפאשיזם, ניצבת כעת מול מבחן חדש, מבחן הזהות. השאלה שנותרה פתוחה היא אם בריטניה תתעשת, או שבתוך פחות משלושה עשורים האנגלים יהפכו למיעוט במולדתם?
התרעות פיקוד העורף