פשעי המלחמה בעזה ייעצרו רק אם הלוחמים ומשפחותיהם יגידו: "לא רוצים יותר למות ולהרוג"

הפקרת החטופים וחשיפתם למוות ורצח נמשכות. נסע ראש הממשלה לדונלד טראמפ כדי להשלים עסקת חטופים – והצליח כנראה לעבוד גם על משפחות החטופים שבאו לשם, כאילו מעבר לפינה יש עסקה ותכף הוא יטפל בסיום המלחמה וישיב את כולם.

אם האיש לא משקר בעצמו, הוא שולח את ראשי מערכת הביטחון לכזב לשופטי הקרקס המחוזי בירושלים שהנאשם המרכזי עסוק כל הזמן בביטחון ולא יכול להתפנות להעיד. השופטים ודאי יודעים שהנאשם לא הכי אמין, אך דווקא הם מוכיחים את טענותיו: יש סוג מסוים של פחד ורקבון במערכת המשפטית.

הפעולה הצבאית באיראן הייתה מרהיבה – אבל בינתיים מתברר שגם ההישגים לא מוחלטים ולא ברורים. כמו בעזה – אין מימוש מדיני של ההישגים הצבאיים. הנזקים מרקיעים לשמיים (לא לשמיים של איראן, שחיל האוויר שלט בהם לחלוטין), ונראה כי כרגיל לא מספרים את כל האמת – גם לא על ההצלחות.

פשעי המלחמה בעזה נמשכים. המטוסים שירדו על מתקני הגרעין ומטרות ביטחוניות באיראן, יורדים עכשיו על מאהלי פליטים ברצועה, כי מישהו טוען שיש שם סמ"פ מחמאס שמתחזה לפליט. אומרים שחיסלנו אותו (אולי), אבל נפגעו גם כמה עשרות חפים מפשע בסביבה שלו. אין בית חולים שאנחנו לא תוקפים. נשים וילדים נפגעים ונהרגים בתור לקבלת מזון. המצור ההומניטרי נמשך. עכשיו מקודם שם רעיון מטורף נוסף שעלה ובוצע במקומות אחרים: הקמת מתחמי ריכוז לאוכלוסייה העזתית שמהם יהיה אסור להם לצאת, אלא לחו"ל. לפני 84 שנים ריכזו את משפחתי במתחם כזה בלטביה. קראו לזה גטו. הכל ברצועה כבר נראה כמו תוכנית מפורטת להגשים את הצעות טראמפ לגלות מרצון ולפינוי אוכלוסייה באמצעות מצור, כליאה, הפצצות והרעבה, ואולי מחלות ומגיפות כי מונעים מהם גם תרופות.

בינתיים חיילים נהרגים ואין התקדמות בהשגת המטרה. כולנו אומרים שהם גיבורים – וזה נכון, כי בגבורתם הם מכסים על חסרונות בחיילות בסיסית. הצבא קורא לכל התקריות הרעות אסונות – אבל במקומות אחרים קוראים לדברים כאלה כישלונות צורבים. אצל חיילים מאומנים כראוי ומפקדים שמבינים לחימה ברמה הטקטית דברים כאלה כמעט לא קורים. בסרט "פטון", הגנרל המיוחד הזה ג'ורג' פטון מסביר לחייליו: "אני לא רוצה שתמותו בגבורה למען המדינה שלכם, אני רוצה שתגרמו לאנשים בצד השני למות גיבורים למען מדינתם".

ובתוך כך, הפוגרומים היומיומיים בגדה המערבית נמשכים כמעט באין מפריע. הבידוד המדיני שלנו מעמיק (אפילו הקנצלר הגרמני מגנה, כשלצידנו נשארו רק טראמפ ונשיא ארגנטינה), האנטישמיות חוגגת, ועכשיו היא מצוידת בנימוקים ובהצדקות חדשים.

מובילי העשייה הרעה באים מתחומים שונים: מירי רגב, יואב קיש, שלמה קרעי, דודי אמסלם, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, וניר ברקת ויריב לוין גם. בין לבין יש מי שמובילים דיבורים ריקים מתוכן. אחד מהם הוא ראש הממשלה המיועד בעיני עצמו נפתלי בנט, וגם מנהיגי האופוזיציה אך גם רוב אנשי התקשורת המקורנפת. הם אומנם מדברים נגד הממשלה, אבל לא מדווחים על הזוועות, לא מוקיעים את הפשעים ולא מתגייסים או מגייסים נגדם. וישנם המגמגמים על סף משת"פים: הנשיא, יולי אדלשטיין והחושם הממלכתי בני גנץ.

צריך לעצור מיד את כל הדברים המטורפים האלה. לא כדי להציל את המדינה, אפילו לא כדי להציל את הדמוקרטיה, וגם – להלן דברי כפירה מוחלטים – לא כדי להציל את החטופים (שאין דבר חשוב מזה), אלא כדי להציל את נפשותינו מן הרוע המוחלט ומדיראון עולם.

כל הדיבורים, היללות, המאמרים והקינות כבר לא יועילו, כי רוב העם תומך בממשלה המטורפת הזאת, ובבחירות נורמליות היא תומלך שוב – אחרי שתעיף את היועמ"שית גלי בהרב מיארה, תמנה את דוד זיני לראשות השב"כ ותטעין את בית המשפט העליון באנשיה, כפי שעשו בני בריתה בארה"ב.

למה אני כותב, אם זה לא מועיל? כדי שבעוד מאה שנה צאצאיי יגידו – הוא לא שתק. וגם העיתון הזה, שהיה פעם קרוב מאוד אליי ואל משפחתי, יוכל לומר: הייתה גם כאן צעקה אחת לפחות.