החרדים שוב "פורשים" כי אין עדיין חוק השתמטות מלא. יולי אדלשטיין "עומד בפרץ" עם חוק השתמטות חלקי, אבל כזה עם "סנקציות" אישיות על קומץ. ובנימין נתניהו – שבוודאי מבין שההפקרות מאיימת על שלטונו – מדקלם שאם רק ייתנו לו עוד זמן, כי תמיד נדרש עוד זמן, הוא יגיע לגיוס כלשהו "בהסכמה". מה קורה פה? זה אמיתי? כדאי לקחת צעד אחורה ולהבין את הקטסטרופה.
ישראל היא מקרה בודד של מדינה שהאיום הקיומי עליה הוא דווקא מבפנים. למרות חריפות האיום החיצוני, מה שעשוי לחסל אותה באמת הוא הקיטוב הבלתי אפשרי בין הציבור החרדי לבין שאר החברה הישראלית. המאבק הזה הוא יותר מריב פוליטי, ועמוק ממחלוקת על הסד"כ של הצבא. מדובר במלחמת תרבות. החברה החרדית, שמהווה כשמינית מהאוכלוסייה, מכפילה את עצמה כל 16 שנים. בעוד כמה עשורים, אם לא יתרחש שינוי מהותי, היא תהפוך לרוב — ולא יהיה מי שיממן את מדינת הרווחה, את הצבא, את מערכות הבריאות והחינוך ואת כל מה שהופך את ישראל למדינה מודרנית ומצליחה.
החרדים בישראל מתקיימים כקהילה נפרדת להכעיס: גברים רבים לומדים תורה שנים ארוכות ולא יוצאים לעבוד, כאשר נשותיהם נושאות את עול הפרנסה; לימודי ליבה כמעט אין, כך שכאשר בוגרי ה"חינוך" הזה עובדים, זה לרוב פיקטיבי; ושירות צבאי נדיר מאוד. הקהילה חיה על קומבינות, תרומות וסובסידיות מהציבור המשרת והעובד - ואוכלוסייתה גדלה מהר יותר מכל קבוצה משמעותית בעולם המודרני. בזמן ששאר הישראלים מתקדמים בקצב מהיר בכל תחום, מגזר שלם וגדל מתעלם מהכל וחי לפי קודים של ימי הביניים — על חשבון הכלל.
באף מדינה אחרת החרדים אינם מתנהגים כך. לא בארה"ב ולא בבלגיה. שם הם עובדים, לומדים לימודי ליבה, משתמשים בתחבורה ציבורית בשבת, לא דורשים הפרדה מגדרית בפרהסיה ולא מעלים על הדעת דרישות למימון ציבורי לילודה מופקרת או ללימודי דת אובססיביים. זו המצאה ישראלית שנובעת מטעות נוראית של דוד בן־גוריון (שקמבן עם המיעוט הדתי דאז היעדר חוקה) וממערכת פוליטית שמפחדת לומר את האמת ולדרוש שוויון. הביזיון גם מנוגד להלכה היהודית, הדוחה טפילות ומקדשת עבודה ועצמאות. מדובר בביזיון ובניצול מחפיר.
והזמן אוזל. הילודה החרדית היא מהגבוהות בעולם המפותח — מעל שבעה ילדים לאישה בממוצע. החינוך הציבורי ממומן — אך כמעט 60% מהנערים החרדים לומדים במוסדות שלא מלמדים ליבה. 150 אלף גברים מקבלים קצבה חודשית כדי "ללמוד תורה". רק 48% מהגברים החרדים משתתפים בכוח העבודה, ורבים מהם מועסקים בתפקידים דתיים במשרות שממומנות מתקציב המדינה.
במילים אחרות: הם כמעט לא תורמים — אבל צורכים מהקופה הציבורית יותר מכולם. וזה הולך להתרסק. כלכלת ישראל — עם תל"ג לנפש כיום של כ־50 אלף דולר לשנה, מקום מכובד מאוד בטבלה — לא תוכל לתחזק רוב באוכלוסייה שאינו עובד, מתגייס או משלם מיסים.
והנזק אינו רק כלכלי: החרדים (בעזרת הדתיים) מונעים תחבורה ציבורית בשבת, מונעים נישואים אזרחיים, מתנגדים לשירת נשים בציבור, ודורשים הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. הם לא מאפשרים לנשים להתמודד לכנסת מטעמם, וחולמים להחיל את ההלכה על כלל הציבור.
במהלך הקריירה שלי כעיתונאי בינלאומי, ראיתי מדינות שלמות – ברה"מ, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה – נעלמות. ראיתי תמורות מדהימות ומעברי אוכלוסייה בממדים שלא ייאמנו – ע"ע סוריה, ולפני כן לבנון הנוצרית. תמיד האנשים מופתעים. אם הישראלים לא רוצים להיות הבאים בתור, הם חייבים להבין איך להתמודד מול פנאטיות דתית. אי אפשר "לשכנע". צריך לכפות — בדיוק כמו שכופים על כל אזרח לשלם מס, להתייצב בבקו"ם, ולשלוח את ילדיו לבית ספר בפיקוח המדינה.
יש לקבוע שורה של צעדים ברורים: ביטול מוחלט של הפטור מגיוס; סנקציות כלכליות ומנהליות על משתמטים; הפסקת קצבאות אברכים חדשות; הגבלת קצבאות ילדים לשלושה ילדים למשפחה; שלילת מימון ציבורי מכל מוסד חינוכי שאינו מלמד ליבה מלאה - ועידוד כלכלי אינטנסיבי להשתלבות במעגל העבודה ולשירות אזרחי־לאומי, עם תקציבים ממשלתיים למי שמוכן להשתלב באמת. הרעיון פשוט: לא נתגמל הסתגרות — כן נתגמל יציאה לחיים האזרחיים.
הצעדים הללו יחד לא מייצגים מתקפה על הדת, אלא תוכנית הצלה לאומית. הם נובעים מהכרה שהזמן נגמר. אם מדינת ישראל לא תפעל בנחישות, היא תתרסק. כבר בדור הבא. אין ברירה, ישראל לא יכולה להמשיך להתקיים עם מערכת נפרדת, נצלנית, לא יצרנית, שמחבלת בעתיד המדינה. לכן אין דרך אחרת: כן, בכפייה.
התרעות פיקוד העורף