סא”ל מ’ (40), נשואה ואם לארבעה, היא אחת מכמה סא”ליות בחטיבת המבצעים, שמילאו את תפקידן גם בעת המערכה נגד איראן. נשים חדורות אמביציה ותחושת שליחות, שזוכרות שכשהן התגייסו לצה”ל, לפני כשני עשורים, היחס לנשים בצבא היה שונה. הן נחושות להוכיח שהיותן נשים בתפקידים הצבאיים החשובים זה נון־אישיו.
אין הבדל
“לפני תשע שנים, כשהייתי בהיריון עם התאומות שלי, נכנסתי לריאיון עבודה אצל תא”ל”, מ’ נזכרת. “הוא הסתכל מיד על הבטן, ואמר לי: ‘בטן גדולה’. כשהסברתי שמדובר בתאומים, הוא שאל, ‘ואת חושבת שתסתדרי בתפקיד הזה עם ארבעה ילדים?’. מבחינתי, הריאיון הזה הסתיים באותו רגע. הוא אומנם נמשך, אבל התוצאה שלו הייתה ברורה".
"כעסתי נורא", היא מתארת, "ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אשאל את פקודיי שאלה כזאת, ממקום שיפוטי. אתעניין בשלומם, בוודאי, אבל מתוך עניין ורגישות, לא תוך הטלת ספק ביכולותיהם. הלכתי לתפקיד אחר, אבל האמירה הזאת הלכה איתי. לשמחתי, כשהגעתי לריאיון לתפקיד שאני ממלאת היום, זה היה הפוך. האלוף שראיין אותי אמר לי, במסגרת תיאום הציפיות, ‘לא נקל עלייך כי את אמא לארבעה. את באה לעשות את המשימה הכי חשובה בצה”ל’. כך צריך להיות. בלי הקלות, כי אין שום הבדל בין גברים לנשים".
"לא במקרה בחטיבת המבצעים יש יותר קצינות מקצינים – מסג”מיות ועד סא”ליות. כשהייתי צריכה לעשות תפקידים קלים יותר, כי היו לי תינוקות בבית, עשיתי את זה. זו האחריות שלנו כנשים, לבחור איפה אנחנו נמצאות בשלבי החיים השונים. היותנו נשים זה לא פקטור”. היא מסכמת.
היא הייתה שם, כמובן, גם בתחילת החודש, כשחיל האוויר תקף נמלים בתימן. היא הייתה שם שלושה שבועות ברצף, כמעט, לפני מבצע “עם כלביא” ובמהלכו. וזה לא היה פשוט, ולא רק בהיבט המקצועי. בניגוד אלינו, י’ לא התעוררה בבעתה מההתרעה המקדימה על פרוץ המבצע בלילה שקדם למתקפת הטילים האיראניים הראשונה. בניגוד אלינו, היא לא הופתעה.
י’: “אלה היו ימים מורכבים ברמה האישית. הייתי כאן, בבור, כמה ימים לפני שהמבצע התחיל, ובעלי, שגם הוא איש צבא, היה בבסיס שלו. הילדים היו אצל הוריי, אנשים בני כמעט 80, שיש להם מקלט בבית. ידעתי שהילדים בידיים הכי טובות, אבל דאגתי להוריי, היה לי קשה עם מה שהפלתי עליהם. הם ניסו להרגיע, שידרו שהכל בסדר כשיכולתי להתפנות לדבר איתם, אבל היה לי קשה. בכיתי פעם־פעמיים. ומדי פעם, כשהרגשתי שזה אפשרי, שצפויות כמה שעות של שקט, קפצתי לחבק את הילדים ומיהרתי לחזור לפה”.
"’עם כלביא’ היה מערכת מופת עם נוהל קרב משובח. הסנכרון היה מדהים, וכבוד גדול לקחת בזה חלק. עשו לנו הכנה מנטלית חודשים לפני שהמבצע התחיל, וכל הזמן חשבתי, מה הסיכוי שזה באמת יקרה. רק כשזה התקרב, התחלתי להאמין. זה אירוע לא נתפס בסדרי הגודל שלו. זו מלחמה אחרת. כשאת שומעת ב־3 לפנות בוקר, כשאת חצי אפופה, שהאמריקאים הצטרפו – וואלה, זה מרגש ממש”, היא אומרת בגאווה.
בימי המבצע הזה היא ראתה את בתה פעם או פעמיים. “וזה היה קשה, כי המפגש נגמר מהר, ואז יש דרמה, וילדה בוכה תופסת אותך במדים ואומרת לך ‘אל תלכי’”, מתארת ע’ את שגרת החירום שהיא חיה בה.
לכולנו יש ברק בעיניים
בשגרת החירום שנמשכת כבר 21 חודשים היא מייצרת, לדבריה, פתרונות אלטרנטיביים לדרישות ההורות, כמו הקראת סיפור לילדה בשיחת וידיאו, ולהסביר לילדים את חשיבות תפקידה, ככל האפשר. “בימי ‘עם כלביא’, למשל, הסברתי שאני אחראית לזה שיהיה מי שיפעיל את האזעקות”, ר’ מדגימה, “שיהיה מי שישב באולפני החדשות וינחה את האנשים איך לנהוג כדי לשמור על חייהם”.
כולן מספרות על נוהל “אישי קשיח” – אירועים פרטיים המחייבים את נוכחותן ומצדיקים את היעדרותן מהבור, ולו לכמה שעות. הנוהל תקף, כמובן, גם לאבות. ר’: “קרה שבני פספס את מסיבת הסיום של כיתה א’, פשוט כי זה לא היה במודעות שלי, לא הכנסתי את זה ללו”ז. התנחמתי בזה שהוא לא ידע שהוא פספס, אבל הרגשתי רע עם עצמי, וכן, בכיתי קצת במשרד. אבל אני לא מתעסקת במחיר, כי מה שילדיי מרוויחים גדול יותר".
ר' מסיברה: "העשייה של כולנו מביאה לכך שהם מרוויחים מדינה לגור בה, בטח בימים האלה, כשהאנטישמיות בעולם מרימה ראש. השנאה והרוע של אויבינו מפתיעים בכל פעם מחדש, ואנחנו כאן כדי לעצור את זה ולהבטיח שילדים ימשיכו לרדת אחר הצהריים לגן המשחקים ללא חשש”.
היא הייתה שם כשהוחלט לספק לציבור התרעה מקדימה לאזעקה לקראת מבצע “עם כלביא”. “היו הרבה דיונים בעניין הזה – מה נכון ומה לא, איך האזרח ירגיש”, ר’ מספרת. “ביצענו גם תחקירי למידה תוך כדי, וכך הוחלט, למשל, שההתרעה חצי שעה לפני האזעקה מיותרת, ולעומתה, להתרעה המקדימה בכעשר דקות יש חשיבות רבה. זו הנחיה מקדימה שנותנת זמן מספיק להתארגנות ולהגעה למרחב המוגן. התגוננות העורף היא חלק מהמערכה, ולשמחתי, אנשים שיתפו פעולה ומספר הנפגעים היה נמוך באופן לא ייאמן אל מול עשרות אלפי פריטי התקיפה”.
"אנחנו שם כל הזמן", היא מדגישה, "ובחירום אנחנו אחראים לתכנון הסד”כ – אילו מערכות נרצה להפעיל מול הדירקטיבות שמוכתבות לנו – ובוחנים את זה מול הרכבי הכוחות וכשירותם. מאז שפרצה מלחמת ‘חרבות ברזל’, יצרנו נוהל של ‘ימי התארגנות’ כדי להקל על אנשי המילואים – הם מקבלים כמה ימים נוספים בסיום המשימה כדי להתאפס, לנשום רגע. בסופו של דבר, מדובר בלחימה ממושכת, ומגיעים להם הסיוע וההוקרה שלנו”.
בניסיון להקל על משרתי המילואים, מסבירה ל’, היא ואנשיה עוסקים בניתוח נתונים ומגמות, ומעבירים את מסקנותיהם למפקדי היחידות. בין השאר, הם ניזונים מדיווחים שמגיעים אליהם מאכ”א וגם מפרסומים ברשתות החברתיות, מזהים הלכי רוח ומגיבים להם.
התרעות פיקוד העורף