המוסר הכפול הפך לשפה הרשמית של השיח הפוליטי בישראל. הציבור, ובעיקר פעילים ותומכים משני צידי המפה, נוטים לשפוט יריבים פוליטיים על פי קודים מוסריים שאינם חלים, כנראה, על המחנה שלהם.
אבל גם מהעבר השני, בקרב תומכי נתניהו, צביעות מוסרית איננה נדירה. מעריציו מייחסים לו כל הצלחה ביטחונית. אם צה”ל תוקף באיראן, אם חיזבאללה חוטף מכה – זה “בזכות ביבי”. אך כאשר מתרחש מחדל מהדהד, כמו טבח 7 באוקטובר, פתאום ראש הממשלה נעלם מהתמונה. ואז, “הצבא אשם”, “הקבינט לא עודכן”, “השמאל אחראי”, ואפילו קונספירציות על קצינים “קפלניסטים” מתגלגלות. הכל – רק לא נתניהו.
ויש גם שכתוב ההיסטוריה. רבים בימין רואים בהתנתקות מרצועת עזה את שורש האסון של 7 באוקטובר. אלא שהם שוכחים – או מסתירים – שאת תוכנית ההתנתקות יזמה ממשלת ליכוד, שנתניהו היה חבר בכיר בה, ואף הצביע בעד ההתנתקות שוב ושוב. רק כשהעניין הריח לא טוב – הוא עזב. היום, תומכיו מדקלמים סיסמאות על “גירוש” מבלי להזכיר את חלקו של מנהיגם בהחלטות.
כל עוד לא ניישר קו מוסרי, לא נוכל לקוות לשיח בריא או למנהיגות אמיצה. כי אי אפשר גם לקלל את הרעל – וגם לשאוף אליו.
התרעות פיקוד העורף